יום שני, 19 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ג': הגמל לבש פיג'מה



בפוסט הבא עסקנו בליבה העיקרית בגוף היצירה של קפטן ביפהארט, במה שבדרך כלל נחשב לפסגת היצירה שלו, צמד האלבומים Trout Mask Replica ו-Lick My Decals Off Baby. עכשיו נעבור ארבע שנים קדימה, ונגיע למה שנחשב לאלבומו הגרוע ביותר, Bluejeans and Moonbeams. ביפהארט עצמו התכחש לאלבום הזה מהר מאוד אחרי צאתו, וביקש ממעריציו- המעטים שנותרו באותה תקופה- להחזיר אותו לחנויות ולבקש פיצוי כספי. אם תשאלו את המבקרים ומכתיבי הדיעה המסורתיים, מדובר בפיסת ג'אנק חסרת השראה- וזה גם הנראטיב שעליו התחנכו מעריצי ביפהארט במהלך השנים. אפילו אני בעצמי כתבתי עליו, בפוסט מלפני חמש שנים, שהוא " בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר, אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים". כתבתי את זה אחרי אולי ארבע שמיעות של האלבום.

 אולם, בשנים האחרונות נראה שהאלבום הזה פתאום מקבל הערכה מחדש, ויש לא מעט מעריצי ביפהארט שמוכנים "לצאת מהארון" ולהודות שלא רק שהוא לא כזה גרוע, הוא למעשה אחד הטובים שלו. אישית לא הייתי מגזים כל כך, אבל הוא בהחלט אלבום טוב בהרבה ממה שעשו ממנו, ומצדיק חקירה והכרה מצד כל מי שמתעניין בביפהארט (כלומר- אתם). כך שבפוסט הזה, גם אני מכה על חטא.


כשאנשים שומעים את השם "ביפהארט", לרוב הדבר האוטומטי שעולה הוא מוזיקה משונה ודיסוננטית כמו זו שעסקנו בה בפוסט הקודם. אבל האמת היא שהקפטן הוא הרבה יותר מכך. באופן מאוד מוזר, הקריירה שלו זיגזגה בין מוזיקה שבהחלט יש לה פוטנציאל רדיו, לבין המוזרה והמשונה שהקנתה למותג "ביפהארט" את המוניטין שלו. אחרי שהרחיב והמציא מחדש בצורה מבריקה את הגבולות למה שיכול להיחשב שיר רוק, ביפהארט החליט שמיצה את "טריק" המוזרות והחליט להפוך את המוזיקה ליותר נגישה, מסורתית, ובהחלט גם מסחרית.

כתבתי בעבר על שלושת האלבומים שהוציא בין Decals ל-Moonbeams, תהליך שהסתיים עם האלבום שאני מחשיב לאלבום הבאמת גרוע של ביף, Unconditionally guaranteed. החוויה של האלבום ההוא הייתה כל כך גרועה, עד שכל חברי המאג'יק באנד כאיש אחד פשוט קמו ועזבו. בהתחלה ביפהארט אמר "ברוך שפטרנו", אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא אבוד. מדובר בבנאדם שלא ידע לנגן בשום כלי חוץ ממפוחית, ושתמיד היה צריך מישהו מהלהקה שיתרגם את הדרישות המוזיקליות שלו לשפת בני האדם, כפי שראינו בפוסטים הקודמים. לראשונה מצא את עצמו קפטן ביפהארט בלי להקה. זה היה מצב חדש ומלחיץ מאוד, משום שהוא היה מחויב חוזית להמשיך להקליט ולהופיע.

מי שלקח על עצמו את המשימה להרכיב את האלבום הבא של קפטן ביפהארט היה הסוכן והמפיק שלו, אנדי דימרטינו. דימרטינו הרכיב להקה חדשה שגם היא קיבלה את השם מג'יק באנד, אבל זו הייתה להקה של נגנים שכירים, שהיו בורים גמורים למוזיקה של הקפטן. הם היו ביצועיסטים משובחים, אבל לא היה קשר בין האופן שבו ניגנו לצליל של המג'יק בנד לדורותיה. האלבום שנוצר הוא האלבום שביפהארט הכי פחות מעורב בו, והאלבום הכי פחות מייצג מבחינת הסאונד והגישה- משום שבניגוד לכל האלבומים האחרים של ביפהארט, הוא לא עבד עם דמות מרכזית מהלהקה, אלא הוא מראש סוג של ויתר על מעורבות בפרויקט.

כאן אפשר לראות את המג'יק בנד השכירים בפעולה, בשיר מתוך האלבום שקדם ל-Moonbeams, Unconditionally guaranteed. הופעה טובה של ביף, אבל ניכר שחברי הלהקה מאוד משועממים ולא into it. בדרך כלל, נגני המג'יק בנד מנגנים בהופעות כמו אחוזי תזזית, או מהופנטים- הם תמיד מאוד משולהבים במוזיקה של ביף, ובהוויה שלו, פה פשוט אין את זה.


זו הסיבה העיקרית שהאלבום הזה נחות ביחס לאלבומים אחרים של ביפהארט, לטעמי- לא בגלל איכות השירים, שרובם בעיניי טובים מאוד, אלא בגלל שהסגנון של האלבום מאוד לא אישי, אותנטי, ומאוד לא ביפהארטי, בעיקר לא בסאונד ובעיבודים. מקובל להקטין את תפקידו של ביפהארט במג'יק בנד, לציין איך הוא לא באמת ידע לנגן או להלחין ושהשאיר לחברי הלהקה לעשות את העבודה השחורה. אבל אם מקשיבים לכלל העבודה של ביפהארט שמים לב, למשל, לעבודה שלמרות שהקפטן השתמש בהרבה נגני גיטרה שונים בהרכבים השונים שלו, הסאונד והגישה של כל הגיטריסטים האלו בסופו של דבר מאוד מאוד דומים, בין אם אלו היו זוט הורן רולו ב-1969 או גארי לוקאס, אחד מאחרוני הגיטריסטים של הקפטן, ב-1982. זה משום שלקפטן כן היה חזון מוזיקלי- לא תמיד ברור ומגובש, אבל בהחלט עקבי. באלבום הספציפי הזה, החזון הזה לא קיים- ומכאן, סאונד הגיטרות כאן שונה לחלוטין משאר אלבומיו של הקפטן, וזו רק דוגמא מסוימת אחת לזרות שלו בקטלוג של הקפטן.

אבל, מי שבכל זאת ייגש לאלבום, ואני ממליץ לעשות זאת בצורה הכי לא משוחדת שאפשר, יופתע מאוד לטובה. למעשה, אם האלבום הזה היה אלבום הבכורה של הקפטן, אני בטוח שהוא היה מקבל מעמד היסטורי טוב בהרבה. ההפקה, העיבודים והנגינה של הנגנים השכירים הם ברמה גבוהה ביותר, האלבום נשמע מצוין, ורוב השירים כאמור ממש טובים. זה פשוט נשמע, כאמור , לא ביפהראטי- יש כאן סינטיזייסרים, גיטרות סלייד בגוון מאוד שונה מגיטרות הסלייד הרגילות של ביפהארט, סולואי גיטרה ארוכים בסגנון "סולו צוקים" הידוע לשימצה, ועוד מאפיינים שונים ומשונים.

הפתיחה של האלבום חזקה מאוד עם "Party of special things to do" שמתחיל בשורה הביפהארטיסטית כל כך "The Camel wore a nightie!" וממשיך במין Fאנק בלוז רוקע, משם לקאבר המופלא בעיניי ל-"Same Old Blues" של ג'יי ג'יי קייל, שבו ביפהארט נשמע שבור ורמוס במיוחד אבל זה ממש עובד, ומשם לבלאדה "Observatory Crest" שגם השונאים הכי גדולים של האלבום הזה יודו בפה מלא שהיא מקסימה במיוחד.



משם יש בהחלט ירידה מסוימת ברמה, כששיא הביזיון ואולי השיר הכי פגום וגרוע באלבום הוא "Captain's Holiday", שהוא סוג של בדיחה אבסורדית משום שביפהארט לא משתתף בו כלל, ואפילו המפוחית שנמצאת שם היא לא שלו, וזה שיא הניצול הציני של המותג "ביפהארט" ע"ע הסוכנים שלו. ויש עוד כמה שירים לא אפויים ולא סוחפים. אבל יש כאן עוד שתי בלאדות חזקות ממש- "Further then we've gone שאפשר למצוא שם אפילו קמצוץ של סול בסגנון מארווין גיי או אייזק הייז, והסיום עם שיר הנושא שהוא פשוט נפלא. באמת. לא הכל טוב באלבום הזה, אבל יש רגעים ממש נפלאים!


וכאן אנחנו מגיעים ללב האבסורד בכל הקונספט שקרוי "קפטן ביפהארט". האלבום הזה נקטל ונשחט והפך לשנוא בגלל שהוא היה קליט מדי, בזמן שאלבומיו הקודמים הוללו בגלל שהיו בלתי קליטים. ככל שהקפטן ניגן מוזיקה קשה ומסובכת יותר הוא זכה להערכה  רבה יותר על האותנטיות והמקוריות שלו, וככל שהוא ניגן מוזיקה בגוון מסחרי יותר הוא זכה לבוז ולעג. במילים אחרות- Moonbeams פשוט היה אלבום סאחי מדי. עד כמה שאני שותף להערכה ליצירות האוונגרדיות שלו, אני חושב שהבוז לעבודות המסחריות ממש לא מוצדק.

העניין הוא, שזה לא באמת היה צריך להפתיע אף אחד. מי שמופתע מהצליל המסחרי של שירים כמו "Further then we've gone" או שיר הנושא של האלבום, היה צריך לחזור לאלבום הבכורה של ביפהארט, ושם היה מגלה שירים דומים בטעמם כמו "Call on Me" ו-"I'm glad". וגם באלבומים של הקפטן שקדמו לאלבום זה היו שירים דומים- זה פשוט היה שכלול של הכיוון החדש הזה. בעצם, לביפהארט היה את הפוטנציאל לכתיבת שירים כאלה כל הזמן.

בלי קשר לאם אתם אוהבים את המוזיקה של Moonbeams  או לא, יש כאן נקודה שהיא לא פחות ממדהימה- אותו אדם שחיבר את מה שנחשב למוזיקה הכי קשה להאזנה בתולדות הרוק, היה מסוגל גם לכתוב אשכרה שירים עם פוטנציאל מסחרי, ועם שיווק טוב יותר בהחלט יכול היה להיות כוכב. יש מעט מאוד אמנים עם טווח מרשים כזה של יצירה, וזו הסיבה העיקרית בעיניי שכל מעריץ ביפהארט חייב להכיר את האלבום הזה- כל מה שהקפטן עשה הוא טוב.

בכל מקרה, האלבום הזה קיבל ביקורות איומות, ובאופן די מרשים מכר עוד פחות מהאלבומים המוזרים של הקפטן. הוא הצליח לאבד את מעריציו הישנים ולא הרוויח כמעט שום מעריצים חדשים. בסופו של דבר הוא שוב מצא את עצמו בלי להקה. אין ספק שלקפטן לא היה שום חוש עסקי. מי שזרק לו עצם היה החבר\מתחרה הוותיק, זאפה, שלקח אותו בתור סולן בסיבוב ההופעות שלו ב-1975. משם הצליח הקפטן, כמו עוף החול, להקים את המג'יק בנד מחדש, ויצא לפאזה האחרונה בקריירה שלו. ועל כך- בפוסט הבא, האחרון לחודש זה.



בונוס לסיום- הגרסה המצוינת של הוויט סטרייפס ל-Party of special things to do, מתעלה בהרבה על המקור עם כל הכבוד לקפטן:


בונוס: סיפרתי שחברי המג'יק בנד הישנה עזבו את ביפהארט בגועל. אבל הם הקימו להקה חדשה, עם חומרים מקוריים שלהם וזמר שלא במקרה די מזכיר את ביפהארט, בשם Mallard. זה בהחלט שווה שמיעה:



יום שבת, 10 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ב': מנגינות שנדלקות ונכבות



אחרי שהתחלנו את חודש ביפהארט עם אלבום הבכורה המופתי Safe as Milk, אנחנו מגיעים ישר אל המנה העיקרית, והיא הסגנון האישי כל כך שלו, שאני קורא לו ביפהארטיזם. הסגנון הזה פותח על ידי הקפטן ומאג'יק באנד שלו בשני אלבומי מפתח, כנראה החשובים ביותר בקריירה שלו, הלא הם Trout Mask Replica המפורסם כל כך, ו-Lick My Decals Off Baby שלטעמי הרבה יותר טוב- למעשה האלבום האהוב עליי שלו. את הפוסט הזה אני מתכנן לכתוב מתחילת הבלוג, שש שנים פלוס, ויש לי הרבה מה לומר בגלל שביפהארט כל כך מרכזי לתפיסת המוזיקה שלי. אז זה יהיה פוסט ארוך אבל מאוד מאוד מושקע ובאמת מלא באהבה.

תקציר הפרקים הקודמים- Safe As Milk יוצא, אבל לא זוכה להצלחה מסחרית גדולה. הקפטן מתעלף (סוג של) בהופעה חשובה מאוד, מה שגורם לביטול הופעתה המתוכננת של המאג'יק בנד בפסטיבל הפופ האגדי במונטריי, מה שגורם לריי קודר, גיטריסט הפלא שביפהארט השקיע מאמצים אדירים בגיוסו, לעזוב את הלהקה. ביף מעדכן קצת את ההרכב ונכנס להקליט את מה שתוכנן להיות אלבום כפול בשם It comes to you in a plain brown wrapper. מפיק האלבום "מחבל" (לפי גירסאתו של ביף) במיקסים של האלבום והופך אותו לאלבום סופר פסיכדלי על סף המגוחך, ובסופו של דבר יוצא מזה אלבום יחיד, Strictly Personal, לטעמי מאלבומיו החלשים ביותר (אם כי אני בהחלט ממליץ לשמוע את הטייקים השונים של השירים שלו, שיצאו כחומרי בונוס ב-Safe As Milk ובמקומות אחרים- הם הרבה יותר טובים מהאלבום עצמו).


לאחר מכן קורה תהליך לא ממש מובן שבו ביף משנה את הלהקה שוב, ובעיקר מפתח שיטה חדשה להלחנה, עיבוד וניהול הלהקה- וזהו הביפהארטיזם, סגנון מוזיקה ייחודי לחלוטין שאני חושב שאין לו שום ממשיכי דרך מובהקים (והקוראים מוזמנים לתקן אותי). החזון של ביף היה לשלב את הבלוז הבסיסי עליו גדל והכיר עם מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, כשסטרווינסקי הוא השראה ברורה (אני מנחש שבהשראת הקולגה-חבר ילדות- מפיק- מתחרה זאפה), עם שירה אבסטרקטית וסוריאליסטית, ועם הפרי ג'אז האוונגרדי של שנות השישים- קולטריין, קולמאן, אלברט איילר. על כל אלו הוא יישם שיטת הלחנה שניתן לכנותה בשם "כאוס מאורגן".

ביף התיישב על פסנתר, כלי שלא שלט בו ולא למד לנגן עליו, ופתח מכשיר הקלטה בצד. במשך כמה חודשים (הוא טען שזה לקח לו שמונה שעות וחצי, פיקציה ביפהארטיסטית מובהקת, אל תאמינו אפילו לרגע) הוא הקליט סקיצות, פרגמנטים שונים ומשונים באורכים לא קבועים, שהיו למעשה אלתורים מוחלטים. ביף היה בור מוחלט בכל הקשור לתיאוריה של המוזיקה, לסולמות, למשקלים. הוא פשוט ניגן את מה שהוא שמע בראש ואת מה שהאצבעות שלו אפשרו לו לעשות.

אבל אלו עדיין לא היו שירים. השלב הבא היה לאחד את הפרגמנטים האלו למשהו כולל. כאן נכנס לתמונה ג'ון "דראמבו" פרנץ', מתופף הלהקה. ביף, בגדול, הביא לו את שק הפרגמנטים האדיר הזה והטיל עליו את המטלה האדירה של להדביק את הכל לשירים מוגדרים פחות או יותר, ולארגן את העיבודים ללהקה. פרנץ' שמע את הפרגמנטים, כתב אותם לפרטיטורות, ארגן אותם ונתן לחברי הלהקה ללמוד אותם, כשביף היה מפקח על התהליך. מי שרוצה להעמיק בצורת העבודה הזו מוזמן להקשיב לראיון בן כמעט שעתיים שערך המלחין והמוסיקלוג סמואל אנדרייב עם דראמבו, בו הוא מסביר על אופן העבודה המשותף.

השלב השלישי היה לעבוד עם הלהקה. ביף וכל הלהקה עברו לגור, כקומונה, בבית בפרבר בלוס אנג'לס. במשך כמעט שנה, חברי הלהקה התאמנו על 25 השירים שמרכיבים את האלבום (לא כולל שלושה נוספים שמבוצעים א-קאפלה ע"י ביף עצמו). אני לא יודע איך הם הצליחו לעשות את זה- לשרוד בתנאי רעב, תוך כדי מניפולוציות פסיכולוגיות אכזריות ואף ככל הנראה אלימות פיזית של ממש  מצידו של ביף ששלט בהם כמו ראש כת- אבל בסופה של השנה הזו הם הצליחו לנגן את השירים הבלתי אפשריים האלה מתוך שינה. כך, הונצחו האלתורים הלא שגרתיים של ביפהארט ליצירות של ממש שיש לשחזר אותן במדויק.


מדובר, אולי, במוזיקה הכי מורכבת שלהקת רוק כלשהי אי פעם ניגנה, כולל להקות רוק מתקדם כמו ג'נטל ג'יאנט וכו', וכולל המאת'רס של זאפה על שלל גלגוליהן. משום שהמוזיקה של ביף הייתה בו זמנית פוליריתמית ופוליטונאלית, שתי מילים שביף לא הכיר ולא ידע מה הן אומרות. פוליריתמית- מרובת מקצבים; בהרכב של שתי גיטרות-באס-תופים, לעיתים ארבעת הכלים ניגנו מקצב שונה לגמרי זה מזה. פוליטונאלית- מרובת סולמות- שתי הגיטרות לעיתים ניגנו סולמות מנוגדים, והבאס למעשה לא מנגן שורשים ולא מקצב, אלא מתפקד כגיטרה שלישית לכל דבר- גם היא בחוסר סינכרון מכוון עם שאר הכלים.

למעשה אין פה מה לדבר על סינכרון בין הכלים בכלל- זה החוסר סינכרון ביניהם שמכתיב את אופי השיר, מה שנוצר מאי ההתאמה הבולט והגס ביניהם. יש לציין כי ב-Trout Mask Replica כן היו פה ושם שירים מונוריתמיים ומונוטונאליים כמו 99.9999% משאר השירים בעולם, אבל רמות הסיבוכיות בשירים באלבום יכלו להגיע לכדי טירוף מוחלט.

מה שמדהים במיוחד הוא, שעל אף שהאלבום לפעמים יכול להישמע כרעש ראנדומלי- הוא כלל וכלל לא היה כזה. על כל פרגמנט של כל כלי הייתה הקפדה מוחלטת, וביף באמת התנהג כאילו הוא הלחין את כל הקטעים האלו בכוונה תחילה וברצינות גמורה- חברי הלהקה למדו את השירים תוך משמעת קפדנית, וטעויות מצד חברי הלהקה התקבלו בצורה קשה ביותר (יש לציין עם זאת שבחלק גדול מהזמן ביף לא נכח בחזרות- לא ברור איך זה קרה אבל הוא הצליח לגרום לחברי הלהקה להתמסר למוזיקה שלו בצורה טוטאלית). אתם מוזמנים לראות את הסרטון הבא, שבו סמואל אנדרייב מנתח ביד אמן במשך חצי שעה את השיר הראשון בלבד (!!!) שפותח את Trout, שאורכו רק קצת יותר מדקה וחצי (!!!!!!!!)- גם אם אתם שונאים את ביפהארט (ואם כן אז מה אתם עושים פה לעזאזל...), אתם פשוט חייבים לראות את אנדרייב מדבר ברהיטות ובאינטליגנטיות רבה כל כך על מוזיקה, פשוט מרתק:



התוצאה- בעזרתו של זאפה שעזר לחבר'ה להקליט- הייתה Trout Mask Replica, אלבום אימתני מאין כמוהו. 28 שירים שנפרשים על פני ארבע צדדי ויניל וכמעט שמונים דקות, מכסים מגוון אדיר של נושאים (מהשואה ועד רפרנסים של המלחין סטיב רייך) ומכילים עשרות ומאות פרגמנטי מוזיקה קטנים. חשוב לציין גם את הסאונד של האלבום- ביפהארט, בהחלטה יוצאת דופן ובניגוד גמור לרוח התקופה (אנחנו מדברים על סוף הסיקטיז), התעקש על הפקה מאוד מינימליסטית, בלי שום אפקטים של הדהוד או משהו בסגנון, מה שאתם שומעים באלבום הוא כמעט אחד לאחד מה שנוגן באולפן, הצליל של הגיטרות הוא בדיוק מה שיוצא מהמגברים, וגם זה הפך לסטנדרט באלבומים של ביפהארט שמצייתים לחוקי הביפהארטיזם. כנראה שהטראומה מהאלבום Strictly Personal  הייתה כואבת מדי. או כמו שהגדיר את זה אחד הגיטריסטים באלבום ואולי הגיטריסט הכי מזוהה עם ביפהרט, ביל הארקלרוד שזכה לכינוי zoot horn rollo- "Plug it in and play the shit".





כך נולד אחד האלבומים הכי מפורסמים- וידועים לשמצה- בתולדות הרוק; אלבום שהחריגות והמוזרות שלו יצרו מונומנט של ווט-דה-פאק, שעד היום הוא ציון דרך לכל מה שקשור לאוונגרד וביזאריות. ביפהארט, שידע בהחלט מה יש לו ביד, עבד גם שעות נוספות כדי לתת לו מוניטין עוד יותר משונה- כמו הטענות הפיקטיביות שהוא כתב את כל האלבום תוך שמונה שעות וחצי, או שהנגנים כלל לא ידעו לנגן לפני הקלטות האלבום והוא, ביפהארט, הוא זה שלימד אותם.

על Trout כבר נשפכו אלפי מילים והוא למעשה לא מרכז הפוסט הזה. זה היה האלבום הראשון של ביף ששמעתי. בגיל 18, עם ההיכרות שלי עם זאפה, שמעתי שיש את האיש הזה ביפהארט שהוציא אלבום שאי אפשר לשמוע. ידעתי שאני חייב לשמוע אותו. מאוד התלהבתי בזמנו, ואפילו כתבתי עליו ביקורת ב"שרת העיוור" (שהיא כל כך גרועה עד שאני לא נותן לה לינק, אם מישהו רוצה לראות כמה רע כתבתי לפני 15 שנה אז שיגגל את זה). אבל היום יש לי לא מעט הסתייגות מ-Trout. יש באלבום הזה המון המון קלאסיקות של ביפהארט, אבל הוא סובל ממה שאני מכנה מוגזמות יתר.

קודם כל- התוכן מוגזם. יש כאן באמת שירים שבהם חמישה נגנים מנגנים חמישה שירים שונים בתוך אותו שיר- זה באמת חומר קשה. בעיקר אני מתקשה להסתדר עם שתי הגיטרות של זוט הורן רולו והגיטריסט השני שקיבל את השם  Antennae Jimmy Semens (שזה, אם תהיתם, אפילו לא קרוב לשמו האמיתי)- הם נשמעות דומה מדי, ומעמיסות את המח בשלל תדרים גבוהים מתנגשים. דבר השני- האורך מוגזם, זה פשוט אלבום ארוך מאוד מאוד ויש בו הרבה קטעים שאפשר היה לקצץ.

ועכשיו הגענו לממתק של הפוסט, Lick My Decals Off Baby, הבייבי הגדול והאמיתי של ביף. חולפת שנה, Trout הופך מיד לקלאסיקה של ביזאריות, והלהקה משתנה שוב- ובצורה דרסטית שתכתיב את האלבום הבא. השינוי הכי מהותי הוא הדחתו של ג'ון פרנץ' כמעבד המוזיקלי של הלהקה, והחלפתו בביל הארקלרוד. פרנץ' למעשה פוטר מהלהקה זמנית ולפי האגדה נזרק ע"י ביף מחדר מדרגות. השינוי השני הוא עזיבתו של אנטנה ג'ימי סימנס, מה שהותיר את הארקלרוד כגיטריסט בודד, אם כי לדעתי אפשר בהחלט להחשיב את באסיסט הלהקה, מארק "רוקט מורטון" בוסטון, כגיטריסט לכל דבר, משבצת שאליה הוא בסופו של דבר נכנס באלבומים הבאים. ושינוי אחרון הוא הכנסתו של מתופף נוסף- ארט טריפ, פליט מוכשר במיוחד של המאת'רס של זאפה (המוזיקאי הראשון אך לא האחרון לעבור מזאפה אל ביפהארט). טריפ, אשף כלי ההקשה, ניגן גם מארימבה- ועל כן כינה אותו ביף "אד מארימבה".


ביף השתמש באותן שיטות הלחנה וניהול הלהקה, ויצא לו מוצר מוזיקלי דומה ל-Trout- אבל האח הצעיר הרבה יותר מוצלח מהאח הבכור. יש כמה סיבות למה אני אוהב את האלבום הזה בהרבה, אבל הסיבה הראשונה והכי חשובה היא- שזה פשוט אלבום שכיף לשמוע. בניגוד ל-Trout שהוא אלבום כבד ומסורבל ששוקל כמו מאה טון, Decals איכשהו נשמע הרבה יותר קליל. אני חושב שזה שילוב של שינויי ההרכב בלהקה- בעיקר המעבר משתי גיטרות לאחת, והתוספת של המארימבה החצופה של ארט טריפ- עם החומרים עצמם שהם איכשהו יותר מתחלקים בגרון, אולי בגלל שביף התמקצע קצת על הפסנתר והפיק דברים שנשמעים פחות אקראיים ויותר מלודיים, איכשהו.

את הכיף הזה אפשר להרגיש על השיר הראשון באלבום, שיר הנושא, שהוא גם אחד השירים הכי מבריקים שמישהו אי פעם כתב על סקס בעיניי. הלהקה פורצת ללא התראה במקצב מקרקש ומשקשק, שתוך עשר שניות, בבפיהארטיות אופיינית, נשבר לחלוטין וחותך למשהו אחר לגמרי, וביף פותח את הגרון בשורות הנפלאות האלה:
Rather then I wanna hold you hand
I wanna swallow you whole
And I'm gonna lick you everywhere it's pink
And everywhere you think


איזו בהמת סקס מופלאה! כמה ליבידו וכמה מוג'ו מושפרץ בארבע השורות האלה, והמג'יק באנד עצמה פשוט מנגנת סקסי. משם המסע שלנו רק מתחיל- עם Dr. Dark שהאינטרו שלו נשמע כאילו כל השירים באלבום מנוגנים סימולטנית (מישהו אגב עשה את זה עם Trout והעלה ליוטיוב, זה גאוני), עם I love you big dummy המטופש והמהנה כל כך עם המפוחית הכי עקומה בעולם, עם המטאטא שארט טריפ מנגן עליו בשיר The Buggy Boogie Woogie וביף צורח "I gotta keep sweeping and sweeping, and there's still too many feet"...., והמארימבה המדהימה הזו של ארט טריפ לכל אורך האלבום, והסיום עם השיר הכי בלתי ניתן לשמיעה של ביפהארט אי פעם, Flesh Gordon's Ape, שמורכב משלושה ערוצים- ערוץ אחד של הלהקה, ערוץ אחד של שירה, וערוץ שלישי שבו מחרטט ביפהארט על כמה סקסופונים בו זמנית- הקקופוניה הכי היסטרית שהוקלטה אי פעם.


אני חייב רגע לתת עוד פוקוס לליריקה הביפהארטיסטית, כי היא מתלבשת על טכניקת ההלחנה הביפהארטיסטית כמו כפפה. בעקבות חזרתה למסך של "טווין פיקס" האהובה אני בסוג של בינג' בתוכי גוף היצירה של דיוויד לינץ' (מה שאולי יוביל לפוסט נפרד), ואני חושב שביף הוא סוג של מקבילה בעולם הרוק ללינץ'- או ההיפך; הסוריאליזם שלהם מאוד דומה בעיניי, ביחד עם תחושת חוסר החיבור שלפעמים גובלת ב"הכל הולך". והנה דוגמא אחת מני רבות מאוד, השיר הנפלא "The Clouds are full of wine":

The clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Bluejays, mermaids
Bluebrains, bluejays, bluebirds, mermaids
bluejays, bluebirds, rainbows
‘n the night is full of rhinestones,
Pinecones, telephones
‘n the sky is full of rhinestones, pinecones, telephones
Wolfhowls, milkcows
Shadows to some hows
‘n the clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Baboons, rhinos, fools ‘n buffoons
‘n my eyes are full of bloodbones,
Snowcones, serenaders ‘n sen-n-n-oritas
‘n so on…
Melodies that go on, go on,
Go on, go on, go on, go on,
Go off, go off, go off, go off




ויש כאן עוד המון שירים טובים ונפלאים, לא אתעכב עכשיו על כל אחד ואחד, אבל האמת שמי שעושה את האלבום לכל כך פאקינג טוב הם המאג'יק בנד עצמם, בהרכב הכי טוב שלהם לדעתי אי פעם. אין לי הסבר איך הצליח ביפהארט לארגן סביבו קבוצה כזו מוכשרת של אנשים, ולשכנע אותם לנגן את החומרים שלו, האיש שלא יכול היה ללמוד לנגן את הקומפוזיציות של עצמו. וזו אולי הגדולה האמיתית של ביפהארט, מעבר לכישרון, ליצירתיות, לדימיון ולכישרון הכתיבה והשירה- היכול להיות, בדרכו שלו העקומה והביזארית, מנהיג של הרכב. קצין שהכרתי פעם במילואים אמר לי שקצין טוב זה אחד שמשחק כל היום בפלפון, ומסביבו הכל מתקתק ועובד מאליו בלי שהוא יצטרך להגיד לחיילים שלו מילה. אני חושב שהאנלוגיה הזו נכונה גם עבור ביפהארט כמנהיג הרכב- אם הצלחת לרתום כשרונות נפלאים כאלה אתה באמת לא צריך לעשות הרבה יותר מזה.

ועכשיו נגיע אל הסוד הגדול ביותר של האיש- הוא פשוט ניהל בית ספר למוזיקה. וזה מתבטא הכי טוב דווקא בשלושת הקטעים שבהם ביפהארט שם את הקול שלו בצד. לכל אורך האלבום, ביפהארט שלקח על עצמו לראשונה את קרדיט המפיק (הימור שלי- זה קרדיט פיקטיבי, בטח מישהו מהלהקה הפיק את האלבום, לביפהארט אין מושג בדברים האלה של עבודת אולפן) דאג לשים את הקול שלו חזק מאוד במיקס- למעשה מאפיל על הלהקה. אבל בשלושה קטעים הוא סתם את הפה: בקטע הנפלא Peon יש רק דואט של ביל הארקלרוד ומארק בוסטון. מה שהם מנגנים פשוט מפיל לסתות, והתיאום ביניהם הוא כמו נפשות תאומות. קטע שני הוא סולו הגיטרה One Red Rose that I mean שמנגן הארקלרוד, שאני חושב עד היום שזו היצירה לגיטרה סולו הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. והשלישי זה הקטע שנתן לבלוג שלי את שמו, Japan in a dishpan, שבו מנגנת הלהקה כולה עם ערוץ סקסופון פסיכי במיוחד של ביף. שלושת הקטעים האלו מדגימים כמה טובה הייתה הלהקה הזו וכמה ייחודית הייתה היצירה של ביפהארט.


הקטע peon  בביצועם של לא אחרים מפלי וג'ון פרושיאנטה, מלהקה שאין צורך להציגה:



פינת הקידום העצמי חסר הבושה- עבדכם הנאמן (!!!!) מבצע את One Red Rose that I mean:



למי שבאמת רוצה להעמיק, אני מאוד מאוד ממליץ לחפור עוד- והנה הקרדום לחפור בו: הגרסאות האינסטרומנטליות לאלבום כולו, כלומר- אותם שירים בדיוק, בלי ערוצי השירה. חוויית ההאזנה לגרסאות האלו פשוט מדהימה- זה כמו לשמוע אלבום חדש לחלוטין. כמעט הייתי חוטא בחילול קודש ואומר שבשירים מסוימים הקול האדיר של ביפהארט כמעט מפריע לשמוע את המוזיקה שהלהקה מנגנת- פתאום אפשר לשמוע תפקידי גיטרה שלמים שהקול של ביף פשוט הסתיר אותם (שלא לדבר על אותו Flash Gordon's Ape- יש כאן אשכרה שיר קבור תחת ההריסות של הסקסופונים, מחכה שיחלצו אותו). אם לחברת התקליטים של ביפהארט היה טיפה שכל הם היו מוציאים את האלבום כאלבום כפול- הגרסה המקורית בתקליט אחד, הגרסאות האינסטרומנטליות בתקליט שני, אלו פשוט שני אלבומים נפרדים.





את מה שקרה אחרי Lick My Decals סיפרתי בפוסט קודם- ביף החליט לשנות את הכיוון ומתחיל מעבר לכיוון מאוד לא צפוי של בלוז-פופ, מקליט צמד אלבומים מצוין ואלבום אחד ממש לא מצוין, מה שגורם לכל המאג'יק בנד לקום וללכת כאיש אחד, ולהשאיר את הקפטן לראשונה בקריירה ללא להקה. על התוצאה של המהלך הזה, נקודת השפל הבלתי מעורערת בקריירה של הקפטן- בפוסט הבא. אבל ביפהארט עוד יקים להקה חדשה ועוד יחזור לסגנון הביפהארטיסטי- עם קריצה, גם על כך יהיה פוסט בהמשך.










יום רביעי, 31 במאי 2017

חודש ביהפארט, חלק א': ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-שמלללללללל



ואו, לא יצא לי לכתוב שום דבר פה חודשים על גבי חודשים. השנים עוברות ואני לא נעשה פנוי יותר, ליהפך. אבל לשם כך התכנסנו היום- השנים עוברות ואיתן גם השנה המיתולוגית 1967, שאנו חוגגים לה חמישים שנה בכל מיני אספקטים ואופנים. אני בוחר לציין אותה במשהו שלא עשיתי המון זמן בבלוג, וזה- להקדיש חודש שלם לאמן אחד, שמציין ממש החודש חמישים שנה לאלבום הבכורה שלו, נושא הפוסט הנוכחי. האמן הזה הוא אולי מבחינתי ה-אמן בה' הידיעה, וכמו שקורט קוביין מציין באנפלאגד של נירוונה שלדבלי הוא ה-Favorite performer שלו, יכול להיות שכאן מדובר ב-Favorite performer שלי, וזה המאסטרו הגדול דון ואן ולייט, 1941-2010. קפטיין ביהפארט, ילדים וילדות, קפטיין ביפהארט.


 ההערכה והאהבה שלי לאיש הזה רק גוברת עם השנים. אני נובר שוב ושוב בדיסקוגרפיה הענפה שלו ותמיד מוצא משהו חדש. בניגוד לאימאג' הציבורי של ביפהארט, לא הכל שם מוזר ואוונגרדי ולא מתקשר- יש לו אפילו אלבומי פופ, שכבר כתבתי עליהם בעבר. כך או אחרת, ביפהארט הוא מן האמנים האלה שיצרו משהו באמת מקורי- כל כך מקורי שאין לביפהארט ממשיכי דרך מוזיקליים ממשיים, אין לו חקיינים- כי אי אפשר לחקות אותו. הגישה שלו למוזיקה, המתודות הביזאריות שבהן ניהל את הלהקות שלו, היצירתיות הילדותית שלא יודעת גבולות, אין דברים כאלה בשום מקום.

כמו שסיפרתי בפוסט אורח לבלוג מטאל וחיות אחרות, ביפהראט הוא לא סתם  אמן אהוב, הוא גם סוג של מורה זן בשבילי. אדם שהולך עד הסוף עם החזון שלו גם אם הוא עצמו אינו יודע בדיוק מהו וכיצד לממש אותו. אדם שלא חושב מחוץ לקופסא אלא מזלזל בכל מושג הקופסא. אדם שלא נותן למגבלות טכניות טריוויאליות כמו זה שהוא לא יודע לקרוא תווים, לא למד להלחין ולא למד לנגן בשום כלי כדי ליצור את אחד מגופי היצירה הכי ייחודיים במאה העשרים כולה.


וגוף היצירה הנפלא הזה מתחיל ביוני 1967. אותו יוני 67' ידוע שבמהלכו הביטלס הרחיבו את התודעה הכללית עם סרג'נט פפר ומדינת ישראל הרחיבה את התודעה העצמית של הטריטוריה שלה. בחודש הזה יוצא אלבום הבכורה של ביפהארט והמג'יק בנד שלו, Safe as Milk. אני לא יודע מה אתם חושבים על ביפהארט, אבל מדובר באחד האלבומים הכי רעננים, חיוניים, מהנים וחדשניים שיצאו ב-67', והוא נגיש לכל אוזן לדעתי- אם כי הוא בהחלט נושא איתו את הזרעים שיהפכו, בזמן קצר, ליצירות האוונגרדיות שיותר מזוהות עם המותג "ביפהארט". הייתי אומר שבכל הקשור לאלבומי בכורה, מדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי בחיי.

ביהפארט השועל, המניפולטיבי, הדיקטטור הקטן, הצליח להרים הרכב חזק ביותר, עם סאונד שאני חושב שגם באזורי הפסיכדליה-בלוז של הסיקסטיז הוא מאוד ייחודי. האלבום הזה סימן את הסטנדרט של המג'יק בנד ברוב שנותיה- דואו של שתי גיטרות חשמליות עם סאונד וגישה מאוד דומים, שלפעמים גובלות בפרוטו-פאנק, באס חשמלי גמיש במיוחד, ובית הספר לתיפוף של המתופף ג'ון "דראמבו" פרנץ'. ואולי הדמות המרכזית באלבום אחרי ביהפראט היא ריי קודר, הגיטריסט הנודע, שביפהרט הצליח להשחיל ללהקה. קודר לא רק היה נער פלא בן 20 על הגיטרה, אלא הוא גם תמך בקפטיין בכל הקשור לעיבודים ולעבודה עם הלהקה והיה דה פקטו ה-Musical Director של האלבום- וגם זה הפך לסטנדרט, כשביפהארט תמיד נסמך על דמות מתוך הלהקה שתעשה בשבילו את עבודת העיבודים הסיזיפית.

אחרי שנזרקו מחברת התקליטים A&M  בגלל שאחד המנהלים החליט שהמוזיקה הזו תשחית את נפשה העדינה של הבת שלו, מצאו את עצמם ביפהארט ולהקתו בלייבל הקטן Buddah Records, שם יצא האלבום האלבום עצמו, כמו אספקטים רבים בקריירה של ביפהארט, שרוי בהרבה מיסתורין- כמה שירים ביפהראט באמת כתב וכמה הוא "השאיל" מאמני בלוז אחרים? כמה הוא כתב וכמה חברי הלהקה האחרים, בראשם קודר, תרמו? ומיהו אותו הרב ברמן (Herb Bermann)  שמקבל קרדיט ככותב משני ברוב השירים, ושרק בשנת 2003 הוא "התגלה" לציבור בראיון? כמה נגני אולפן יש באלבום ואיפה הם מנגנים? ועוד ועוד ועוד. וגם זה עוד סטנדרט של ביפהארט- ערפול, מסתורין, ומיתולוגיה חצי-פיקטיבית שהוא עצמו יצר ועודד ושגובלת בשקרנות פתולוגית (כמו המיתוס שביפהארט כתב את כל Trout Mask Replica בבולמוס יצירה של שמונה שעות רצופות).


ביהפארט משתמש בתחבולות כדי לפתות אותנו להיכנס לעולם שלו. על פניו, אפשר לחשוב שהמג'יק בנד היא, בדומה לאימאג' השגוי שזאפה עשה לראשונה עם המאת'רס שלו, שזו "סתם" עוד להקת בלוז. טובה, אבל עוד אחת. הפתיחה של האלבום, עם "Sure 'nuff and yes I do" הנפלא וגיטרות הסלייד המתפתלות של קודר והגיטריסט השני, אלכס סיינט קלייר, הן כמו נחשים שעושים אהבה. אבל השיר הזה, עם ההשאלה\גניבה הברורה כל כך מ-"Rollin' and Tumblin'" של מאדי ווטרס, עלול לגרום לנו לחשוב שזה רק More of the same. יש גם עוד שירים כאלה כמו "Grown so Ugly" שהוא קאבר בלוז של רוברט פיט וויליאמס.


ביצוע לייב מקאן, 1968, בהרכב שונה:

אבל אז באות כמה אנומליות ברורות. הראשונה מתרחשת בשיר מספר 4, "Dropout Boogie". הגיטרות בדיסטורשן, ומה שהרבה יותר מפתיע- נראה שגם השירה של ביפהארט בדיסטורשן! גם כאן, ביפהארט מושפע מאוד- או יותר נכון לומר מאוד מאוד מאוד- מהאולין' וולף האגדי. אבל אף אחד לא חשב- או חלם- לשלב את השירה ההאולין' וולפית הזו עם הגאראז'-פרוטו-פאנק הזה שהמג'יק בנד מנגנים. ואם זה לא מספיק יש בשיר גם מארימבת באס (!). דברים נהיים עוד יותר מסובכים בשיר "Abba Zabba", עם מקצב מאוד לא שגרתי והרבה כלי הקשה. למה ביפהארט שר על חטיף שוקולד אמריקאי פופולארי? ולמה זה נשמע כל כך משונה וכל כך טוב?


קאבר של dropout boogie - בביצוע הפול, שאני ממש לא מעריץ שלהם אבל זה בהחלט ירגש חלק מהקוראים:


אבל שיא האנומליה זה אולי שיר הנושא האמיתי של האלבום, אחד השירים הכי מפורסמים שלו, "Electricity". כאן מוטיב השליליות האפל שכל כך הפחיד את המנהל של A&M  בולט באופן ברור. שירת הדיסטורשן חוזרת וביהפארט נואם-נוהם-מדקלם ונשמע כמו שאמאן בטראנס. דראמבו, אחד המתופפים הכי מקוריים בכל הסיקסטיז, עושה מקצב רדוף שדים וגאוני במיוחד, ומשום מקום, כמו בסרטי הבי מוביז הכי גרועים שזאפה וביפהארט ראו יחד בתור חברי ילדות, מגיח ת'רמין! האפקט של כל הדברים האלה יחד פשוט מפוצץ שכל. השיר הזה כל כך אינטנסיבי שאחריו צריך לנוח, והוא רמז ברור לבאות.


אותו שיר בהופעה על חוף הים בקאן:
אותו שיר- בביצוע סוניק יות'!


מה שכל כך יפה באלבום הזה הוא שבניגוד לאלבומים היותר כבדים של ביפהארט הוא מאוד כיפי ויש בו גם הרבה רוגע, כמו הפאוואר-באלאד "Call on Me", או הפסאודו-קאנטרי של "Yellow Brick Road", או הדו-וופ שנעשה בלי טיפה של ציניות ב-"I'm Glad" הנפלא, והסיום במיני-אפוס הפסיכדלי במידה "Autumn's Child".


Safe As Milk גם עשוי לעילא ולעילא עם להקה מצוינת וזמר שנשמע ב-Top Form כבר באלבום הבכורה שלו (ובניגוד לאלבומים אחרים שבעיקר נעים סביב סופקן וורד, הוא ממש שר בכל הקטעים), גם כיפי להדהים, גם מוזר ומשוגע ואדג'י ומכיל את אותם אלמנטים שליליים שלא יכולים להימצא באלבום של אנשים "נורמליים", וגם כרטיס הכניסה המושלם לעולם של ביפהארט. בתוך שנה ביפהארט יקליט את Strictly Personal, אולי אלבומו הפסיכדלי ביותר, ובתוך שנתיים יתרחש סוויץ' מוחלט והלהקה, בהרכב קצת שונה, תקליט את Trout Mask Replica, אלבום שיצר ז'אנר מוזיקלי חדש- ביפהארטיזם. ועל כך (בערך)- בפוסט הבא.