יום שני, 9 באוקטובר 2017

בין המבריק למטומטם




ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.


לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.


וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.


לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.




ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.


לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".


ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.







יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

המפץ המלוכלך


אני מזדקן.
סתם, לא באמת. אבל אני כבר מגיע לגיל שבו לדברים שקרו כשהייתי ילד קטן מציינים עשרים שנה, עשרים וחמש שנה, שלושים שנה. בחודש שעבר העולם ציין בדיוק עשרים וחמש שנה לאירוע כזה שקרה כשהייתי ילד. האמת שלהגיד "העולם" זו הגזמה פרועה מאוד מאוד מאוד מאוד. למען האמת- אף אחד לא ציין את האירוע הזה. חוץ ממני. כי ברטרוספקטיבה, כשאני חושב על האהבה שלי למוזיקה, על מה אני אוהב במוזיקה, מדובר בסוג של מפץ, אולי לא המפץ הגדול ביותר שלי אבל בהחלט אחד מהגדולים. אני מדבר על האלבום Dirty של סוניק יות', שיצא ב-21 ליולי, ארבעה ימים לפני יום ההולדת התשיעי שלי. רציתי לכתוב פוסט ממש באותו יום אבל חודש שעבר הייתי עמוס עד צוואר במיליון ואחת דברים, אז אני מציין את היומולדת 25 שנה שלו בחודש איחור.


אני לא סבור שצריך להציג לחובב הרוק הממוצע את סוניק יות'. אני לא חושב שאני באמת צריך לדבר על הרקע שלהם, מאיפה הם באו, ומה מיוחד בהם. אני חייב גם לסייג שאני לא באמת מעריץ כל כך גדול של סוניק יות'. על האלבומים הגדולים שלהם משנות השמונים, אלה שחובבי מוזיקה אלטרנטיבית חייבים לסמן וי עליהם, אני לא כל כך משתגע, ואת האלבומים שלהם משנות האלפיים ועד הפירוק (רשמי? לא רשמי?) אני בכלל לא מכיר. אני כן מכיר את כל האלבומים שהוציאו דווקא בניינטיז, שלהבנתי זו לא התקופה שנחשבת הכי טובה שלהם. והאלבום Dirty, שיקר כל כך לליבי, נחשב להבנתי לאלבום הכי סאחי שלהם, הכי Sell out ואני בטוח שיש אנשים שיטנפו עליו ועלי, הסאחי שכותב עליו.

אבל כל זה רעש רקע לא מעניין. מה שחשוב לי לדבר בהקשר של Dirty הוא החוויה שלי כמאזין לאלבום הזה כמעט בזמן אמת. אני מדבר על גיל 10-11, קצת אחרי שהוא יצא.

הייתי ילד בחדרה, עם כמה חסרונות בולטים. חננה על, אשכנתוז מת (ובשכונה שגדלתי בה זה ממש לא היה יתרון), ולא יודע לרכב על אופניים. לא הייתי מקובל ולא היו לי הרבה חברים. זה לא Sob Story, זה פשוט מה שהיה. לא הרגשתי שהשתלבתי במיוחד במארג החברתי של הסביבה, וכבר בגיל צעיר הרגשתי שמעניינים אותי דברים אחרים לגמרי. אחד הדברים האלה היה מוזיקת רוק. מי שהביאה את הבשורה הייתה אחותי הגדולה, שהייתה מבוגרת ממני בכמעט ארבע שנים. היא כבר הייתה בסוף החטיבה-תחילת תיכון, ואנחנו מדברים על שנות הגראנג'.

קצת קשה להאמין אבל זו הייתה תקופה שבה לרוק היה מעמד אדיר. אנשים אשכרה היו יושבים מול המסך, פותחים MTV וממש מחכים שיגיע הקליפ שהם אוהבים. אולי אני נאיבי, אולי אני נוסטלגי, אולי הזיכרון שלי משטה בי, אבל לרוק הייתה תחושה של קדושה מסוימת. אני זוכר למשל שבפעם הראשונה שקורט קוביין ניסה להתאבד, אחותי הסתגרה בחדר וכמעט הכריזה על יום אבל לאומי (ואז כמובן הגיע ניסיון ההתאבדות שהצליח; היא מילאה את החדר בנרות ותלתה בחדר שלט עם המשפט “No one sings like you anymore” מתוך השיר “Black hole sun” של סאונדגארדן; אגב, היום היא מכחישה במרץ שכל העניין קרה, ואני לא יודע להגיד מי מאיתנו צודק). אני זוכר שמעריב לנוער וראש אחד היו מלאים- מפוצצים!!!- בכתבות על להקות רוק, גראנג' או לא גראנג', והיינו גוזרים אותם ואוספים בקלסרים באובססיביות.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אבל באיזשהו שלב הגיעה אלינו הביתה הקסטה של Dirty. תארו לכם שאני פאקינג בן 10-11 מחדרה. אני לא חושב שהיה לנו אינטרנט אז, זה הגיע בגיל 12-13. אין לי מושג מי זו הלהקה הזו ומה הם עשו קודם. אני לא יודע שום דבר על נויז, פוסט פאנק, פרי ג'אז, נו וייב, לואר איסט סייד, לא שמעתי על שום דבר מהדברים האלה. אבל כשאחותי שמה בפעם הראשונה את הקסטה של Dirty ולחצה פליי, קרה בדיוק מה שלו ריד מתאר בשורה המיתולוגית בשיר I heard her call my name- “My Mind split open”.


היו שם המון רעשי גיטרה, אבל שום סולו מסודר אחד לרפואה. היו שם שירים שבאמצע נשברו, הפסיקו, נמסו לתוך עיסת רעש מבעבעת וחזרו. הייתה שם זמרת שברור היה שאין לה שום רצון לשיר- היא יותר הקיאה בצלילים. היו שם זיופים, חריקות, צפצופים. יצאו דברים מהרמקולים שלא יכולתי אפילו לדמיין בתור אותו ילד. הבאס נשמע כמו חרגול מיוסר או כמו אותו פרפר שיכור שהופיעו באחד השירים, והגיטרות מרוסקות, שבורות, כאילו קודחים בהם חורים ומנסרים אותן בזמן אמת. אפילו העטיפה הייתה בלתי מתקשרת בעליל. מה זה הדבר הזה בכלל? זה קצת הזכיר את הטרק הנסתר ההוא ב-Nevermind שפעם כתבתי עליו, אבל כאן זה היה אלבום שלם. ועדיין זה לא דמה לשום דבר ששמענו באותו זמן.




אבל, וזה אבל גדול, היו שם בהחלט שירים. שירים ברורים, מלודיים, קליטים. זה לא היה במקרה. מכיוון שהייתי סקרן וחקרן וחננה על, טרחתי לקרוא בזמנו בכל דיסק ודיסק את הפרטים הקטנים- מי חברת ההוצאה, מי המפיק, מי הטכנאי. חברת ההוצאה, כך למדתי, הייתה גפן, והמפיק היה אחד, בוץ' ויג. היי, זו אותה חברה ואותו מפיק של Nevermind! ואכן, זה היה אלבום שיועד להיות עם סאונד יותר מסחרי, והיה אמור להפוך את סוניק יות' לשמות גדולים, לכוכבים גדולים. זו הסיבה שכל מיני מעריצי סוניק יות', מי יותר סנוב ומי פחות, אוהבים לזלזל באלבום הזה, ה"מסחרי" כיביכול.


איזה מסחרי ואיזה נעליים. בשבילי, הילד מחדרה, זה היה התגלות, התעלות. בפעם הראשונה שמעתי משהו שהיה באמת פורץ גבולות, באמת שונה, באמת Out There. אהבתי את הגיטרות המזייפות, את מבני השירים המשונים, את הסולנית המקיאה הלא היא קים גורדון האגדית, ובעיקר בעיקר בעיקר את הסאונד. את מה שאפשר לעשות עם גיטרה שלא היה לי מושג שאפשרי, מותר, חוקי. כנראה שת'רסטון מור ולי רנלאדו לא ידעו לעשות סולואים במהירות מאך 3 כמו גיטריסטים אחרים, אבל מה שהם עשו שם לגיטרות פשוט שינה לי את הכימיה במח. ועוד משהו: בזכות ה"מסחריות" של האלבום, יכולתי, מתחת לכל הנויז המוזר, גם להתחבר למלודיות שמתחת. אם הייתי נתקל למשל באלבום Confusion is Sex סביר להניח שלא הייתי מתחבר והיינו זורקים את הקסטה לפח וכל זה לא היה קורה בכלל.




עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, אני יכול להגיד שהאלבום הזה היה אחד הדברים הכי משפיעים על הטעם המוזיקלי שלי, טעם באמנות בכלל, אפילו האישיות. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי שאפשר לעשות דברים אחרת וגם לעשות את זה טוב. שאפשר וצריך לחפש דרכים אלטרנטיביות, אינדיבידואליות. שהגדרות מקובעות ונוקשות ניתנות לפירוק והרכבה מחדש לפי צרכים. אני לא יודע להגיד אם זו הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו מוזר, לא מתפשר, ביזארי ולוהט כזה, אבל זו בהחלט הייתה אבן דרך במסע שממשיך כל החיים בחיפוש אחרי דברים ביאזריים ולוהטים אחרים.

והייתה גם השפעה ישירה עלי כנגן. אני חושב שקצת אחרי המפגש עם האלבום הזה קניתי גיטרה. מהר מאוד נסחפתי למחוזות משונים איתה. נהניתי הרבה יותר לעשות פידבקים לצלילים מוזרים מאשר ללמוד סולואים של גיטריסטים אחרים לפי טבלטורה (טבלטורה, ילדים וילדות, היא פשע נגד האנושות, לא פחות). אמנם אחר כך עברתי למסלול הרבה יותר מסודר של גיטרה קלאסית אבל אחר כך הייתה חזרה לגיטרה חשמלית. Dirty היה הפעם הראשונה שנתקלתי בנויז ועד היום היסודות האלה קיימים בנגינה שלי (בשילוב הרבה השפעות אחרות כמובן).

אז בכלל לא אכפת לי אם Dirty הוא סל אאוט, בגידה, התחנפות לכסף הגדול. לא מעניין אותי ש-Daydream nation הרבה יותר חשוב, ש-EVOL  הרבה יותר נאמן לדרך המקורית, ש-Washing machine  הרבה יותר איכותי, וש-A thousand leaves הרבה יותר מרגש (אני כמובן לא בהכרח מסכים עם הקביעות האלה אבל אילו כל מיני דיעות ששמעתי עם השנים). Dirty  חשוב בשבילי אישית הרבה יותר מכל אלה. למה? כי יצאתי בן אדם שונה אחרי ההאזנה אליו. ופאק איט, האלבום הזה התבגר (הזדקן?) נפלא. אני שומע אותו בזמן כתיבת שורות אלה. הוא עדיין נפלא ועדיין Kick ass. הכל חורק ושבור ומזייף ונמס לתוך עצמו וקים עדיין מקיאה את ארוחת הבוקר. העולם עדיין הגיוני.

יומולדת שמח!







יום שישי, 21 ביולי 2017

חודש(יים...) ביפהארט, חלק ד' ואחרון: פותח עוד ארגז של פאנקיסטים



חודש ביפהארט נמתח הרבה מעבר לחודש שהוקצה לו ודלף חצי דרך לתוך יולי. הייתי עמוס בהגשות ודדליינים ושטויות. עכשיו הגיע הזמן לסיים את הסאגה הביפהארטית בפאזה האחרונה בהחלט שלה. הקריירה של ביהפארט היא אחת הביזאריות בתולדות השואו ביז, עם עליות וירידות ונדידה פראית בין המיינסטרים לאוונגרד. אחרי כישלון האלבום Bluejeans and Moonbeams הקונצנזוס היה שהבחור הוא has been, גמור. אבל הוא הצליח להשתקם ועלה מחדש במה שידוע כתקופה המאוחרת של ביפהארט, והאלבום שבו אני אתמקד כאן, בפוסט המסיים הזה, הוא Doc at the radar station מ-1980.


שנת 1975 מוצאת את ביף בשפל הבלתי מעורער של הקריירה שלו. בלי להקה (שוב), בלי חומרים, בלי כסף, בלי חזון, ועם תסבוכת חוזית ומשפטית מפה ועד מדבר מוהאבי. איש אחד נחלץ לעזרתו וזה חבר העבר שהוא גם במקביל היריב האמנותי הגדול שלו, הלוא הוא מר זאפה הנכבד. זאפה עושה צעד שמבינתו הוא ממש לא הכרחי, ומגייס את ביף להיות זמר נלווה בסיבוב ההופעות של ה-Mothers מודל 1975, הלהקה האחרונה בהחלט שזאפה קרא לה Mothers. מה זה אומר זמר נלווה? בלהקה של זאפה היו כבר לפחות שלושה זמרים- הסקסופוניסט נפוליון מרפי ברוק, הקלידן ג'ורג' דיוק, והוא עצמו. זה היה ההרכב הכי מצליח של זאפה עד אז, והוא עמד על סף פירוק.

הדבר האחרון שזאפה היה צריך זה שלומיאל בדמות קפטן ביפהארט, שלא יודע לנגן על כלום ובעיקר משגע את הסאונדמנים. הם גם לא ניגנו יחד יותר מעשר שנים. אבל הוא הציע לו את הספוט, וביף הצטרף כסולן רביעי (!) של ההרכב. הוא הביא את עצמו, סקסופון סופרן, מעט מאוד חומר מקורי, כמה ציורים ועגלת סופר שבה שם את כל מטלטליו. לרוב הוא שר מילים שזאפה כתב עבורו. סיבוב ההופעות הקצרצר שלהם יחד תועד באלבום Bongo Fury, שלא הייתי אומר שהוא פסגת היצירה של אף אחד מהמשתתפים- אם כי בהחלט יש לו את הרגעים שלו. ביפהארט גם תרם, בעילום שם, מפוחית לאלבומים של זאפה On size fits all ו-Zoot Alures.

עד כמה שהשילוב זאפה\ביפהארט היה בעייתי, הוא היה זריקת האדרנלין שלב הבשר הזקן היה צריך כדי לחזור לחיים (ביפהארט לא באמת היה זקן, הוא היה בן 34- בגילי, אבל שנות הקריירה המטורפת שלו עברו עליו כמו שנות כלב, והתחושה הייתה שהוא זקן בהרבה- ונגיע לזה). הוא הצליח לבנות להקה חדשה, לכתוב חומרים חדשים ומבריקים, ואפילו לגייס את אחד מחברי ה-Magic Band הכי משמעותיים, ג'ון "דראמבו" פרנץ', פעם מתופף ומנהל מוזיקלי- הפעם גם כגיטריסט. בנוסף לפרנץ', דמות דומיננטית מאוד הייתה גיטריסט נוסף, ג'ף טפר. ביפהארט נכנס לפאזה הזו, שאפשר לכנות אותה "תחילת הסוף", מפוכח והרבה יותר בוגר. הוא הכיר בעוולות שעשה לחברי הלהקה בעבר ונקט בגישה הרבה יותר מפויסת ובעיקר- בוגרת. לראיה- חברי הלהק צוינו בשמם האמיתי והמלא, כולל Second name, ולא עוד בכינויים ביזאריים ומגוחכים.

הלהקה החדשה, שלראשונה ולאחרונה גם הכילה קלידן במשרה מלאה, הקליטה ב-1976 אלבום אחד, שהיה אמור להיות אלבום הקאמבק הגדול של ביף. הוא הכיל שלל מרהיב של חומרים חדשים וחזקים מאוד, שהיו מעין מיקס של כל הסגנונות הקודמים של הקפטן-  בלוזים עם מגע פסיכדלי, בלאדות עם קמצוץ מסחריות, וגם- לראשונה מזה שנים- ביהפארטיזם בסגנון Trout mask Replica, אם כי שונה- הרבה יותר Tight והגיוני ופחות כאוטי ותמהוני. ביפהארט המשיך באלבום זה את עבודתו תחת החסות של זאפה, כשהאלבום היה אמור לצאת בלייבל שזאפה ניהל עם מנהלו האישי הרב כהן, בזמן שהטכנאי של זאפה, קרי מקנאב, משמש כמפיק משנה באולפן.

אבל אז, ממש לפני שהאלבום, שנודע כ-Bat Chain Puller, היה אמור לצאת, זאפה גילה כי הרב כהן מעל בכספי התמלוגים שלו, והשתמש בהם בין השאר כדי לממן את הקלטת Bat Chain Puller. זאפה זעם, תבע את הרב כהן, והקפיא את Bat Chain Puller משום שבמאסטר היה בבעלותו. גם לאחר שהתביעה הסתיימה, סירב זאפה לתת לביפהארט את המאסטר. האלבום בסופו של דבר יצא רק לפני 4 שנים (!), יותר משלושים וחמש שנה לאחר הקלטתו.

אני רוצה לצרף פה קטע אחד מ-Bat Chain Puller שלא יצא באף אחד מהאלבומים שהוקלטו אחריו ונקרא Odd Jobs. מעבר לכך שמדובר בקטע יפהפה, אני מצרף גם את גרסאת הדמו שלו כפי שביף בעצמו הקליט אותה, על פסנתר. מה שאנחנו שומעים הוא למעשה הלחנה בזמן אמת, כמו שמינגוס היה מאלתר על פסנתר באלבום הקלאסי שלו Mingus on piano- ביף פשוט עושה את כל הקומפוזיציה של כל הקטע על המקום. זה ממש ממש ממש מדהים.



למרות הפיאסקו, ביפהארט הרגיש חזק מאי פעם. הוא לא נתן לחוויה הלא נעימה הזו, עוד סטירה לפנים מעסקי השואו ביז, להרוס לו את הקאמבק. את השירים שהרכיבו את Bat Chain Puller, ורבים אחרים, הוא יקליט מחדש ויפזר בשלושת האלבומים האחרונים בקריירה שלו, שהאלבום Doc at the radar station הוא השני והבולט מבינם. ההרכב של Bat Chain Puller פוזר, וסביב ג'ף טפר ביף בנה בפעם המי יודע כמה הרכב חדש. ההרכב הזה הוציא אלבום חזק מאוד, Shiny Beast שלשמו נוסף גם, בסוגריים, השם (Bat Chain Puller).האלבום המצוין הזה הוא לא מושא הפוסט, אבל מדובר בממתק אמיתי ואלבום קאמבק מצוין. ביף נשמע ב-Top Form והאלבום גם מופק מצוין. חלק קטן מהשירים מגיע מה-Bat Chain המקורי, חלק שירים חדשים. באופן משונה, זה האלבום של ביפהארט שנשמע הכי זאפא-אי.

עוברות שנתיים וההרכב של המג'יק בנד משתנה בפעם הטריליון. הפעם יש לנו את ג'ף טפר, את ג'ון פרנץ' שחזר (שוב!) כגיטריסט שני ומתופף, את המתופף הראשי רוברט וויליאמס, את אריק דרו פלדמן על באס, סינתי ומלוטרון, ושני אורחים- ברוס פאולר, עוד יוצא להקת ה-Mothers של זאפה על טרומבון, וגארי לוקאס, לימים דמות מפתח בסוף הקריירה של ביפהארט וגיטריסט ויוצר בזכות עצמו, שמתארח על גיטרה לקטע אחד. ההרכב הזה הקליט את האלבום Doc at the radar station.


השנה היא 1980. דון ואן ולייט קפטן ביפהארט כבר בן 40, אבל נראה זקן הרבה הרבה יותר. יש לכך שתי סיבות- האחת היא הקריירה שלו, שהתנהלה בצורה פשוט נוראית וגבתה ממנו מחיר אישי כבד. ב-13 שנות קריירה האיש חטף כל כך הרבה מכות וחבטות וסטירות, שהוא כבר הרגיש מחוץ, דרוס, מתוסכל ובעיקר מאוד מאוד עצבני. Doc at the radar station הוא האלבום הכי כועס שהקפטן הוציא ואחד האלבומים הכי מלאי כעס ששמעתי בחיי. הסיבה השניה שהקפטן נראה זקן היא מה שבסופו של דבר יביא את הקץ על הקריירה שלו וגם לחייו- מחלת הטרשת הנפוצה הארורה, שהחלה (ככל הנראה) לקונן בגופו ולתת את אותותיה.

אבל הזעם, העייפות, התסכול, הכעס, תחושת חוסר ההערכה מחד ושכולם גונבים ממנו השראות ורעיונות מאידך, והבריאות שמחילה להתרופף הביאו את הקפטן למה שלא מעט אנשים מחשיבים לפסגה שלו. Doc at the radar station הוא אלבום מרהיב וסיבוב ההופעות של 1980-1981 שנלווה אליו, סיבוב ההופעות האחרון של הקפטן, היה אולי סיבוב ההופעות הכי חזק בכל הקריירה שלו.


Doc at the radar station מציג מוזיקה עוקצנית, דוקרנית, מציקה במיוחד, עם גיטרות שחותכות את המיתרים כמו סכיני גילוח, עם באס נפיץ כמו בקבוק מולוטוב ותופים שרק רוצים שמישהו יחזיק אותם כדי שלא ישברו למישהו את הפנים, עם מלוטרון תלוש במיוחד (אני לא סבור שאני מכיר איזושהי להקה שהשתמשה בכלי הזה בשנות השמונים, ביפהארט גילה אותו באיחור של עשור!), ובעיקר עם ביפהראט שכבר בכלל לא שר קווים מלודיים אלא רק רוטן, גועש, קוצף וגם ממש צורח. בעצם, כל האלבום הזה הוא סוג של טייק אוף על Pאנק ונגזרות הפוסט שלו, כשלביפהארט הייתה התחושה שהוא בעצם סנדק הPאנק האמיתי ולא איגי פופ, ושכל להקות הPאנק והפוסט פאנק למעשה גנבו ממנו בלי בושה.

זה גם האלבום עם הליריקה הכי טובה של ביפהראט אי פעם. הזעם הקדוש של ביף יוצא החוצה בצורה מושלמת למשל בשיר השני, Ashtray heart:
You used me like an ashtray heart
Case of the punks
Right from the start
.
.
.
You picked me out, brushed me off
Crushed me while I was burning out
Then you picked me out
Like an ashtray heart
Hid behind the curtain
Waited for me to go out

כאן מתוך הופעה מדהימה ב-SNL, אולי קליפ ההופעה הכי טוב של ביף אי פעם, מישהו אשכרה צועק SHIIIITTT שם בקהל בסוף מרוב ההלם:


אני לא מכיר הרבה שירים עם כל כך הרבה כעס. אבל באלבום יש הרבה כאלה, ושימו לב למשפט “Case of the punks”. הקו הזה, שביף מרגיש שתפסו עליו טרמפ, מופיע גם בשירים אחרים, למשל בשיר Sue Egypt בו הוא שר:

I think of all those people who ride on my bones
That nobody hears that nobody sees that nobody knows
I think of all those people who ride on my bones
That nobody hears, that nobody dares
That nobody sees, that nobody cares
I think of all the dust that collects on the chairs


ויש עוד הרבה קטנות כאלה, קטעים שבהם ביף תוקע למאזין אצבע בעין. בשיר הנפלא Dirty Blue Jeans הוא שר על מישהי שהיא "לא רעה, היא רק מרושעת באופן גנטי", בBest Batch Yet הוא אומר שגם הפנינות הכי יפות הן רק "כדורי קרטון", ובקטע הקצרצר Telephone הוא מסיים עם התייחסות ל"שד עם קרני פלסטיק". הקו העצבני, השלילי, נמצא כאן לכל אורך הדרך ובכל שיר, ואולי השיא הוא בשיר האחרון הבלתי ייאמן עם השם הלא פחות בלתי ייאמן Making love to a vampire with a monkey on my knee, שבו ביף, לראשונה בקריירה שלו, ממש מקלל:

God, please fuck my mind for good
Making love to a vampire with a monkey on my knee
Oh fuck that thing, fuck that poem
Eyes crawl out like maggots




הזעם הזה בא מהקישקעס לא פחות מזה של ג'ון ליידון, אבל הוא הרבה יותר אפקטיבי בעיניי כשהוא מגיע מאיש בן ארבעים, על סף מחלה כרונית, שנמצא בשואו ביז 13 שנה ולא הצליח להרוויח שקל. מכאן יצאו ביף והלהקה, בלי דראמבו שפרש ממנה סופית אלא עם גיטריסט אחר, ריצ'ארד סניידר, יצאה לסיבוב הופעות מאוד מוערך- ואחרון בהחלט. יש לא מעט חומרים ברשת, ומדובר באמת בהרכב ההופעה הכי טוב שביפהארט אי פעם החזיק. אפשר להתרשם מההופעה הנפלאה הזו בצרפת:


אבל הוא כנראה ידע שזה סוף הקריירה שלו. מותש מזעם ומעוני, כשגופו מתחיל לבגוד בו, ביפהארט הצליח בתקציב אפסי להרכיב עוד שירים מ-Bat Chain Puller וממקורות אחרים את האלבום האחרון בהחלט שלו, Ice Cream For Crow, שיצא ב-1982. לאלבום לא נקבע סיבוב הופעות מראש,  ואחרי כמה זמן היה ברור שבעצם לא יהיו הופעות- הסיפור של ביפהארט נגמר. הוא עבר לצייר, ולמעשה מאז סוף שנות השמונים נעלם לחלוטין מהעין הציבורית עד למותו. אז לקח לי הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אבל פה אני מסיים את ספיישל ביפהארט, ונראה לי שאשתדל מעתה והלאה לא לכתוב עליו יותר, האמן הכל כך נפלא הזה. לא היה כמו, לא יהיה כמו, ואין כמו ביפהארט. ובמבה.

בונוס- קבלו שוב את הוויט סטרייפס בביצוע ממיס ל-Ashtray heart:







יום שני, 19 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ג': הגמל לבש פיג'מה



בפוסט הבא עסקנו בליבה העיקרית בגוף היצירה של קפטן ביפהארט, במה שבדרך כלל נחשב לפסגת היצירה שלו, צמד האלבומים Trout Mask Replica ו-Lick My Decals Off Baby. עכשיו נעבור ארבע שנים קדימה, ונגיע למה שנחשב לאלבומו הגרוע ביותר, Bluejeans and Moonbeams. ביפהארט עצמו התכחש לאלבום הזה מהר מאוד אחרי צאתו, וביקש ממעריציו- המעטים שנותרו באותה תקופה- להחזיר אותו לחנויות ולבקש פיצוי כספי. אם תשאלו את המבקרים ומכתיבי הדיעה המסורתיים, מדובר בפיסת ג'אנק חסרת השראה- וזה גם הנראטיב שעליו התחנכו מעריצי ביפהארט במהלך השנים. אפילו אני בעצמי כתבתי עליו, בפוסט מלפני חמש שנים, שהוא " בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר, אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים". כתבתי את זה אחרי אולי ארבע שמיעות של האלבום.

 אולם, בשנים האחרונות נראה שהאלבום הזה פתאום מקבל הערכה מחדש, ויש לא מעט מעריצי ביפהארט שמוכנים "לצאת מהארון" ולהודות שלא רק שהוא לא כזה גרוע, הוא למעשה אחד הטובים שלו. אישית לא הייתי מגזים כל כך, אבל הוא בהחלט אלבום טוב בהרבה ממה שעשו ממנו, ומצדיק חקירה והכרה מצד כל מי שמתעניין בביפהארט (כלומר- אתם). כך שבפוסט הזה, גם אני מכה על חטא.


כשאנשים שומעים את השם "ביפהארט", לרוב הדבר האוטומטי שעולה הוא מוזיקה משונה ודיסוננטית כמו זו שעסקנו בה בפוסט הקודם. אבל האמת היא שהקפטן הוא הרבה יותר מכך. באופן מאוד מוזר, הקריירה שלו זיגזגה בין מוזיקה שבהחלט יש לה פוטנציאל רדיו, לבין המוזרה והמשונה שהקנתה למותג "ביפהארט" את המוניטין שלו. אחרי שהרחיב והמציא מחדש בצורה מבריקה את הגבולות למה שיכול להיחשב שיר רוק, ביפהארט החליט שמיצה את "טריק" המוזרות והחליט להפוך את המוזיקה ליותר נגישה, מסורתית, ובהחלט גם מסחרית.

כתבתי בעבר על שלושת האלבומים שהוציא בין Decals ל-Moonbeams, תהליך שהסתיים עם האלבום שאני מחשיב לאלבום הבאמת גרוע של ביף, Unconditionally guaranteed. החוויה של האלבום ההוא הייתה כל כך גרועה, עד שכל חברי המאג'יק באנד כאיש אחד פשוט קמו ועזבו. בהתחלה ביפהארט אמר "ברוך שפטרנו", אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא אבוד. מדובר בבנאדם שלא ידע לנגן בשום כלי חוץ ממפוחית, ושתמיד היה צריך מישהו מהלהקה שיתרגם את הדרישות המוזיקליות שלו לשפת בני האדם, כפי שראינו בפוסטים הקודמים. לראשונה מצא את עצמו קפטן ביפהארט בלי להקה. זה היה מצב חדש ומלחיץ מאוד, משום שהוא היה מחויב חוזית להמשיך להקליט ולהופיע.

מי שלקח על עצמו את המשימה להרכיב את האלבום הבא של קפטן ביפהארט היה הסוכן והמפיק שלו, אנדי דימרטינו. דימרטינו הרכיב להקה חדשה שגם היא קיבלה את השם מג'יק באנד, אבל זו הייתה להקה של נגנים שכירים, שהיו בורים גמורים למוזיקה של הקפטן. הם היו ביצועיסטים משובחים, אבל לא היה קשר בין האופן שבו ניגנו לצליל של המג'יק בנד לדורותיה. האלבום שנוצר הוא האלבום שביפהארט הכי פחות מעורב בו, והאלבום הכי פחות מייצג מבחינת הסאונד והגישה- משום שבניגוד לכל האלבומים האחרים של ביפהארט, הוא לא עבד עם דמות מרכזית מהלהקה, אלא הוא מראש סוג של ויתר על מעורבות בפרויקט.

כאן אפשר לראות את המג'יק בנד השכירים בפעולה, בשיר מתוך האלבום שקדם ל-Moonbeams, Unconditionally guaranteed. הופעה טובה של ביף, אבל ניכר שחברי הלהקה מאוד משועממים ולא into it. בדרך כלל, נגני המג'יק בנד מנגנים בהופעות כמו אחוזי תזזית, או מהופנטים- הם תמיד מאוד משולהבים במוזיקה של ביף, ובהוויה שלו, פה פשוט אין את זה.


זו הסיבה העיקרית שהאלבום הזה נחות ביחס לאלבומים אחרים של ביפהארט, לטעמי- לא בגלל איכות השירים, שרובם בעיניי טובים מאוד, אלא בגלל שהסגנון של האלבום מאוד לא אישי, אותנטי, ומאוד לא ביפהארטי, בעיקר לא בסאונד ובעיבודים. מקובל להקטין את תפקידו של ביפהארט במג'יק בנד, לציין איך הוא לא באמת ידע לנגן או להלחין ושהשאיר לחברי הלהקה לעשות את העבודה השחורה. אבל אם מקשיבים לכלל העבודה של ביפהארט שמים לב, למשל, לעבודה שלמרות שהקפטן השתמש בהרבה נגני גיטרה שונים בהרכבים השונים שלו, הסאונד והגישה של כל הגיטריסטים האלו בסופו של דבר מאוד מאוד דומים, בין אם אלו היו זוט הורן רולו ב-1969 או גארי לוקאס, אחד מאחרוני הגיטריסטים של הקפטן, ב-1982. זה משום שלקפטן כן היה חזון מוזיקלי- לא תמיד ברור ומגובש, אבל בהחלט עקבי. באלבום הספציפי הזה, החזון הזה לא קיים- ומכאן, סאונד הגיטרות כאן שונה לחלוטין משאר אלבומיו של הקפטן, וזו רק דוגמא מסוימת אחת לזרות שלו בקטלוג של הקפטן.

אבל, מי שבכל זאת ייגש לאלבום, ואני ממליץ לעשות זאת בצורה הכי לא משוחדת שאפשר, יופתע מאוד לטובה. למעשה, אם האלבום הזה היה אלבום הבכורה של הקפטן, אני בטוח שהוא היה מקבל מעמד היסטורי טוב בהרבה. ההפקה, העיבודים והנגינה של הנגנים השכירים הם ברמה גבוהה ביותר, האלבום נשמע מצוין, ורוב השירים כאמור ממש טובים. זה פשוט נשמע, כאמור , לא ביפהראטי- יש כאן סינטיזייסרים, גיטרות סלייד בגוון מאוד שונה מגיטרות הסלייד הרגילות של ביפהארט, סולואי גיטרה ארוכים בסגנון "סולו צוקים" הידוע לשימצה, ועוד מאפיינים שונים ומשונים.

הפתיחה של האלבום חזקה מאוד עם "Party of special things to do" שמתחיל בשורה הביפהארטיסטית כל כך "The Camel wore a nightie!" וממשיך במין Fאנק בלוז רוקע, משם לקאבר המופלא בעיניי ל-"Same Old Blues" של ג'יי ג'יי קייל, שבו ביפהארט נשמע שבור ורמוס במיוחד אבל זה ממש עובד, ומשם לבלאדה "Observatory Crest" שגם השונאים הכי גדולים של האלבום הזה יודו בפה מלא שהיא מקסימה במיוחד.



משם יש בהחלט ירידה מסוימת ברמה, כששיא הביזיון ואולי השיר הכי פגום וגרוע באלבום הוא "Captain's Holiday", שהוא סוג של בדיחה אבסורדית משום שביפהארט לא משתתף בו כלל, ואפילו המפוחית שנמצאת שם היא לא שלו, וזה שיא הניצול הציני של המותג "ביפהארט" ע"ע הסוכנים שלו. ויש עוד כמה שירים לא אפויים ולא סוחפים. אבל יש כאן עוד שתי בלאדות חזקות ממש- "Further then we've gone שאפשר למצוא שם אפילו קמצוץ של סול בסגנון מארווין גיי או אייזק הייז, והסיום עם שיר הנושא שהוא פשוט נפלא. באמת. לא הכל טוב באלבום הזה, אבל יש רגעים ממש נפלאים!


וכאן אנחנו מגיעים ללב האבסורד בכל הקונספט שקרוי "קפטן ביפהארט". האלבום הזה נקטל ונשחט והפך לשנוא בגלל שהוא היה קליט מדי, בזמן שאלבומיו הקודמים הוללו בגלל שהיו בלתי קליטים. ככל שהקפטן ניגן מוזיקה קשה ומסובכת יותר הוא זכה להערכה  רבה יותר על האותנטיות והמקוריות שלו, וככל שהוא ניגן מוזיקה בגוון מסחרי יותר הוא זכה לבוז ולעג. במילים אחרות- Moonbeams פשוט היה אלבום סאחי מדי. עד כמה שאני שותף להערכה ליצירות האוונגרדיות שלו, אני חושב שהבוז לעבודות המסחריות ממש לא מוצדק.

העניין הוא, שזה לא באמת היה צריך להפתיע אף אחד. מי שמופתע מהצליל המסחרי של שירים כמו "Further then we've gone" או שיר הנושא של האלבום, היה צריך לחזור לאלבום הבכורה של ביפהארט, ושם היה מגלה שירים דומים בטעמם כמו "Call on Me" ו-"I'm glad". וגם באלבומים של הקפטן שקדמו לאלבום זה היו שירים דומים- זה פשוט היה שכלול של הכיוון החדש הזה. בעצם, לביפהארט היה את הפוטנציאל לכתיבת שירים כאלה כל הזמן.

בלי קשר לאם אתם אוהבים את המוזיקה של Moonbeams  או לא, יש כאן נקודה שהיא לא פחות ממדהימה- אותו אדם שחיבר את מה שנחשב למוזיקה הכי קשה להאזנה בתולדות הרוק, היה מסוגל גם לכתוב אשכרה שירים עם פוטנציאל מסחרי, ועם שיווק טוב יותר בהחלט יכול היה להיות כוכב. יש מעט מאוד אמנים עם טווח מרשים כזה של יצירה, וזו הסיבה העיקרית בעיניי שכל מעריץ ביפהארט חייב להכיר את האלבום הזה- כל מה שהקפטן עשה הוא טוב.

בכל מקרה, האלבום הזה קיבל ביקורות איומות, ובאופן די מרשים מכר עוד פחות מהאלבומים המוזרים של הקפטן. הוא הצליח לאבד את מעריציו הישנים ולא הרוויח כמעט שום מעריצים חדשים. בסופו של דבר הוא שוב מצא את עצמו בלי להקה. אין ספק שלקפטן לא היה שום חוש עסקי. מי שזרק לו עצם היה החבר\מתחרה הוותיק, זאפה, שלקח אותו בתור סולן בסיבוב ההופעות שלו ב-1975. משם הצליח הקפטן, כמו עוף החול, להקים את המג'יק בנד מחדש, ויצא לפאזה האחרונה בקריירה שלו. ועל כך- בפוסט הבא, האחרון לחודש זה.



בונוס לסיום- הגרסה המצוינת של הוויט סטרייפס ל-Party of special things to do, מתעלה בהרבה על המקור עם כל הכבוד לקפטן:


בונוס: סיפרתי שחברי המג'יק בנד הישנה עזבו את ביפהארט בגועל. אבל הם הקימו להקה חדשה, עם חומרים מקוריים שלהם וזמר שלא במקרה די מזכיר את ביפהארט, בשם Mallard. זה בהחלט שווה שמיעה: