יום שישי, 30 בדצמבר 2016

פוסט אורח: סיכום השנה של שחרזדה

אני מודה, אני קצת חלש בכל עניין סיכומי השנה, מה שבלוגרים אחרים עושים בנאמנות ובאדיקות. בכל הכנות, אני פשוט לא שומע מספיק מוזיקה חדשה. למרבה המזל יש כאלה שכן- אחד מהם הוא אסף קפלן, האיש מאחורי התוכנית הנהדרת "שחרזדה" בקול הקמפוס. אסף הוא איש יקר וגם יצא לי להתארח באולפן שלו, והטעם שלו מאוד דומה לשלי- חיבה למוזיקה מאתגרת, מרחיבת תודעה, פותחת חושים ואיברים אחרים. אסף הסכים בנדיבותו להתארח כאן בבלוג ולתת את סיכום השנה שלו, שגם שודר השבוע- רק חומרים מקוריים. למען האמת גם אני מופיע שם עם אלבומי Decomposing Composers אבל כמובן שאשמיט את עצמי מהרשימה כאן. 
 את התוכנית של אסף אפשר לשמוע כאן.
אז קח את המושכות אסף! קדימה, המאזין!

אסף:
לפני הכל אני מוכרח לברך ולהודות על היבול הרב והמשובח שיצא כאן השנה. שיא חדש בסיכומי השנה שלי, 17 אמנים שונים, חלקם וותיקים וחלקם חדשים הוציאו השנה חומרים מעולים. פשוט מבול של יצירה נפלאה בז'אנרים החופשיים הללו.
באחד מהפוסטים בבלוג שלו התייחס דויד פרץ, יוצר השיר, להרכב Magic Pillow Factory (אשר נכנס לסיכום זה), והעלה את השאלה הבאה : בעידן שבו ויקיפדיה ויוטיוב מרחיבים את התודעה על העולם לגודל גלקסיה, האם יש צורך בהרחבת התודעה? אולי אנו זקוקים להגדרה מחודשת למושג פסיכדליה ורוק מתקדם, לאור הזמנים המורחבים והנופלים שבהם אנו חיים.
לעניות דעתי יש כאן מעין דיסוננס, שכן מצד אחד מוזיקה מסוג זה הנוצרת במרחבים אמנותיים וחופשיים משתדלת להיות חפה מהגדרות. מצד שני החופש, החקירה והגישה של אותם אמנים יוצרים ובלתי מתפשרים מגדירים או אולי יותר נכון סוללים דרך חדשה ליצירת מוזיקה, דרך אשר נשענת על מקורות העבר ונותנת לו את הכבוד הראוי, אך במקביל דואגת להמציא את עצמה מחדש ולהביט קדימה כל הזמן.
אז רגע לפני שנחשוף את אלבומי השנה בעולם לפי בחירת מאזיני קול הקמפוס, הנה הבחירות של "שחרזאדה" לאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה בגזרת הפסיכדליה והפרוגרסיב הישראלי:

לטאות הענק מכוכב הניבירו - אמאל'ה חייזר בא לקחת אותי
אחרי אין ספור הופעות, תלבושות, פסטיבלים ועוד שלל פרויקטים של כפיר רימוך, מנהיגה הבלתי מעורער של לטאות הענק מכוכב הניבירו, השלימו הלטאות אלבום אולפן ראשון עם אמירה היוצאת נגד החשיכה הגדולה המאיימת על התרבות וחופש הביטוי. את מסך ההזיות הצבעוני-חללי שיוצרים הלטאות חובה לראות בלייב המלווה בווידאו ארט פסיכדלי, ובכדי להשלים את החוויה כמו שצריך מומלץ לרכוש את האלבום ולעיין בחוברת קומיקס המרהיבה והסופר מושקעת בעיצובו של דודו וזאנה.



The Great Machine - מכרה זהב  
זו הייתה שנה מצוינת לגרייט משין שמצליחה לא רק לחפש אלא גם לייצר כמויות זהב פסיכדלי נוצץ. עדות לכך ניתן למצוא באי.פי האחרון שהוציאו, Looking For Gold. הם הופיעו וממשיכים להופיע ללא הפסקה, הביאו לישראל את להקת הסטונר-רוק All them witches האמריקאית ואף יצאו איתם לטור בחו"ל, חגגו ושחזרו את ימי הריאליטי ריהב סנטר במועדון התדר ועוד ועוד. מעניין מה הם מבשלים לנו לשנה הקרובה.



Magic Pillow Factory - שוזרים חלומות היפנוטיים
Magic Pillow Factory הוא פרויקט פסיכדלי מרחף שנוצר ע"י הטריו רועי משיח, סער גז ושני ברונר. החזון האקספרימנטלי של  ההרכב הינו יצירת מוזיקה באמצעות ניסוי ותהייה, שיטות הקלטה מוזרות וחקירת סאונד. שבעת הקטעים באי.פי  מרכיבים בצורה נפלאה עולם שמשייט בהמון ז'אנרים ומאוד כיף ללכת בו לאיבוד. כיום הרכב הנגנים השתנה והם עובדים על חומרים חדשים.


Little Underground Empire - קוסמוס מדיטטיבי
Cosmic Interaction, אלבומם הראשון והמלא של LUE, הוקלט במשך כחמש שעות בהיכל התרבות במודיעין, כאשר הציוד פוזר בחלל בכדי לתפוס את האווירה המרחבית של האולם. הניסוי המכוון הוליד שישה שירים המאופיינים בסאונד רפטטיבי, מנטרות מהדהדות וסאונד עשיר שנע בין הקוסמוס המציאותי לזה הדמיוני.





The Magister  - פיסה היסטוריונית
The Magister - פרויקט האולפן הפרוגרסיבי-אינסטרומנטלי של טל רובינשטיין עליו הוא עמל תקופה ארוכה (שכללה בין השאר  סקירה היסטורית מקיפה וביקור בלוקיישנים רלבנטיים), הוא אלבום קונספט המתאר את דמותו של המג'יסטר בזמן תקופת הצלבנים בארץ ישראל. העבודה הקשה תורגמה ליצירה מרשימה ביותר המשלבת קטעים קלאסיים ומלודיות לצד ריפים מטאליים, וממש ניתן לראות באופן מוחשי את המג'יסטר מגיע למבצר שאטו ומשקיף אל הים. האלבום אף זכה לביקורות חיוביות בארץ ובעולם וכיום רובינשטיין עובד על פרויקט  להקה חדש.




hanagaria - סדנת עץ למתקדמים
הנגרייה הם: אורן אמיתי – שירה ובס, דין כץ ריטוב – בס וקולות, בר הררי – קלידים, ניתאי רבינוביץ – תופים וקולות, ואילן ברקני - כלי הקשה וסינתים. חברי ילדות שבילו את זמנם בתיכון בג'אמים ובכתיבת שירים, שהחליטו לסגור מעגל ולהוציא את Court of Hallucinations, עליו עבדו במשך 3 שנים. ישנן הרבה מאוד התרחשויות בחצר ההזיות, המתפרסות על שישה קטעים ארוכים ולא מתחנפים, עמוסים ברוק מתקדם מאסיבי המגובה בבס וסינתים שמשאירים טעם של עוד.
Eder - ממש לא כמו כולם
למרות היותו קצר (29 דקות) באלבום הבכורה של Eder לא חסר אפילו טיון אחד. להפך - הוא מהיר ומרחף, דינמי ומחוספס, עשיר  מאוד ויחד עם זאת אוורירי ומופק לעילא ולעילא. ששת הנגנים, שחקרו בשנים האחרונות עולמות חדשים של סאונד וכתיבה, מביאים לידי ביטוי רוח פסיכדלית מרעננת ועדכנית. בקיצור פשוט תענוג!

Backnee Horn - תדרים מיסטיים ממכרים
ככל שמתעמקים יותר בתופעה הבלתי מוסברת Backnee Horn (מניסיון זה לוקח שעות על גבי שעות של האזנה), מבינים שיש משהו מאוד פתייני ביצירה שלהם, ממש כאילו מישהו שם לכם טיפות אסיד במשקה ללא ידיעתכם ואמר לכם תחוו את הטריפ. בריליס החדש, Motored Frequences, שבדומה לקודמיו יצא לרשת בלבד, בקני הורן ממשיכים ב=Doing ההווייתי שלהם, רוקחים חוויה חוץ גופית-תודעתית-קוסמית, בוראים פלנטה חדשה, חוקרים ומגלים צלילים נדירים וחד פעמיים תוך כדי תנועה והם לעולם לא חוזרים על עצמם. בסופו של דבר כל מה שצריך בכדי להצטרף למסע הזה, זה טיפה אומץ, וזהירות זה ממכר!
Markey Funk - אינסטינקט בסיסי
באוגוסט 2015 עלה מארקי Fאנק על בימת הזאפה בעיר הקודש (לראשונה בחייו עם חומרי הסולו שלו) עם מופע חד פעמי בליווי נבחרת נגנים משובחת, ושם הוא הציג לנוכחים שזכו להיות בקהל את תקליט הסולו השני שלו, Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety . היצירה ההיפנוטית-פסיכדלית, ששואבת השראה מפסי-קול של סרטי אימה אירופאים מהסבנטיז, מציירת מסע  מוחשי, גרובי-כאוטי ועשיר בצלילים הרמוניים שמחדדים את החושים, משחקים עם התודעה ובונים וויז'ואל הזוי וחוויתי שמוקרן החוצה דרך עדשת העין. בקיצור שימו פליי ותצללו.



Gadi Caplan - בוקר מצוין
גדי קפלן, יוצר מסקרן שלאחרונה חזר לישראל לאחר שהות ממושכת בארה"ב, מאגד באלבומו השלישי, Morning Sun, אלמנטים של רוק מתקדם לצד רוק קלאסי, פיוז'ן, מוסיקת עולם, ג'אז ועוד. השירים עצמם, אשר נכתבו ע"י קפלן בשיתוף עם דני אבווד, מדלגים בקלילות בין בלדות רכות עם ליריקה נפלאה לבין קטעים אינסטרומנטליים מהירים, ולאורך כל האלבום בולטת נגינת הגיטרה הווירטואוזית של קפלן.



Ishim - אינטואיציה פסיכדלית
אחרי כשנה וחצי של הופעות החליטו חברי להקת Ishim לתעד את החומרים מתוך מטרה לנסות לתפוס את הסאונד החי מבלי לדעת מה יקרה. במהלך הסשן הוקלטו חמישה שירים, אך רק ארבעה מתוכם יצאו באי.פי שנקרא New Things. ארבעת הקטעים הפסיכדליים אשר מתבססים על ג'אמים אינטואיטיביים, מצליחים להישאר אותנטיים לסאונד החם והחי וכעת נותר רק לצפות לדבר החדש הבא של החברה האלו.


Ouzo Bazooka - טריפ מדברי
יש המון צבעים לפסיכדליה וכמעט את כולם ניתן לחוש ולטעום באלבום השני של אוזו בזוקה, Simoom, שהושק באפריל במופע סולד אאוט ברלין. משמעות המילה סימום היא רוח מדברית חמה, וזו עולה ומתחוללת כמו סופה מבליל הצלילים העשיר שרקח UBK וחבריו להרכב. זו רוח שמגיעה מהפופ הפסיכדלי המערבי של הסיקסטיז, צוללת למחוזות אתניים, ולבסוף מלטפת אותנו עם ריפים עדכניים, מחוספסים ובועטים.



I was a bastard - ממזרים עם כבוד
I was a bastard - הרכב הטריפ רוק-אלטרנטיב עם אלבום ראשון לאחר שני איפיז שקדמו לו. ההפקה באלבום, ובעיקר הקצב  והדינאמיקה שבו, לוקחים את הזמן, משרטטים את דרכם אל חלומות היפנוטיים ועוטפים את המאזין בסאונד חכם ומלא רגש. אמנם זהו אלבום שלדעתי לוקח זמן להתחבר אליו, אבל ברגע שמתניעים זה שווה כל שנייה.

Aperco - מאבק מוצלח
אין ספק שלאפרקו הייתה שנה נפלאה שכללה בין היתר הופעת השקה מצוינת לאלבום הבכורה The Battle ;(סולד אאוט ברידינג 3 - דבר לא מובן מאליו בז'אנר הפרוגרסיבי, חימום של הלהקה האגדתית דיפ פרפל, זכייה במקום הראשון לשיר  Dissonant Sound Within ברשימת המושמעים ביותר ב-88 FM, ולקינוח פרויקט הדסטארט לתקליט שני. ההשפעות מהדינוזאורים הגדולים של  הז'אנר משולבות במינון באלבום הקונספט הסוחף, והצלילים מצליחים להעביר במדויק את המאבק הידוע של בני האדם ביצר ובשליטה עצמית. לדעתי הזירה המקומית זקוקה ליותר אלבומי קונספט כמו זה של אפרקו, והלוואי שההצלחה לכם תשליך על הז'אנר כולו.

Anakdota - פרוגרסיב במינון מדויק
 Anakdota התחילו כפרויקט שבחר ליצור קליפים סיפוריים המשלבים את צילומי הקלטות הנגנים. לאחר שהקליפים זכו לאלפי צפיות והתעניינות רבה, החליטו החברים להוציא את אלבום הבכורה הפנטסטי שלהם Overloading, שהודפס והופץ ע"י הלייבל אלטרוק באיטליה. המוזיקה האינטנסיבית והקצב התזזיתי, בשילוב הווקאליות הערבה של רע לבנת ואיילה פוספלד, משרתים נאמנה את המוטיבים ההומוריסטיים ואת העיבודים הפיוז'ניסטיים, באופן קליט ומהנה שכל אחד יכול להתחבר אליו.

We Are Ghosts - צלילים של זהב
בשנים האחרונות רוקמת תנועת הרפאים WAG את המוזיקה שלה לייב מול קהל. אל האלבום ה-11 Holy Market Nocturnes, אשר הוקלט בשוק מחנה יהודה כחלק מפרויקט Site Specific, הצטרפו נגנים שטרם השתתפו בטקס הרוחות קודם לכן. אין ספק שהמפגש עם הקהל ועננת ריחות השוק מייצרות דינמיקה שונה מסשנים נטולי הקהל. מה שבטוח זה שרוח הקודש עוטפת את הנפשות הפועלות הללו.




תודה רבה אסף!
רק לסיכום קטן שלי (חזרה ליוחאי)- כולם מדברים על כמה 2016 הייתה נוראית. לי אישית זו הייתה שנה מדהימה שבה גם הגשמתי את עצמי כמוזיקאי (הופעתי 17 פעמים בשנה הזו, זה משהו מדהים לגמרי, הוצאתי אלבום ואי.פי. עם רוקשין והקלטות עם זפת ויהיה עוד אלבום של רוקשין ועוד אלבום שלי ב-2017) וגם הצלחתי למצוא זמן לכתוב פה ולהיחשף ולחשוף אחרים להמון מוזיקה טובה.

"Got a feeling 17' is gonna be a good year...."

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

השיר הזה כבר הפך לזקן ומריר





את הפוסט הזה אני מנסה לכתוב כבר הרבה שנים, אולי עשר, עוד בימי "השרת העיוור". אני חושב שעכשיו הבשילו התנאים והגיעה השעה לכתוב אותו סופסוף. ב"שרת העיוור" היה אפשר לכתוב רק על אלבום אחד. זו הייתה הגבלה שהיום אני מבין שהיא מאוד גדולה- פה, בבלוג שלי, אני יכול לכתוב על סגנונות מוזיקליים שלמים, על דיסקוגרפיה שלמה של אמן, על אלבום, על שיר אחד בלבד ואפילו על רק חלק קטן משיר. אבל הפעם אני אכתוב על אלבום, מה שלא עשיתי המון זמן. האלבום הזה הוא Songs of Love and Hate  של ליאונרד נורמן אליעזר כהן ז"ל.

אני מרגיש כבר עכשיו צורך להסביר את הבחירה באלבום האחד הזה, ולומר כבר התחלה שאני לא באמת מעריץ גדול כל כך של כהן. להופעה שלו בארץ לא הלכתי למשל. אני מאוד אוהב את שלושת האלבומים הראשונים שלו, שנקרא להם "טרילוגיית השירים"- Songs of Leonard Cohen, Songs from a room והאלבום הנוכחי, השלישי, שיצא ב-1971, אבל אני לא ממש מתחבר לחומרים אחר כך, בעיקר לא משנות השמונים והלאה, כשהקול הנמוך גם כך של כהן ירד לפחות עוד אוקטבה והטמפו של השירים ירד עוד יותר. אבל Songs of Love and Hate  עומד בפני עצמו, בטח ביחס לשני קודמיו, כאלבום שונה וחריג. הוא מלווה אותי הרבה שנים, ואחרי מותו של כהן אני מרגיש חובה לשחרר את מה שאני חושב ומרגיש לגביו.

שני האלבומים שקדמו ל-Songs of love and hate הם אלבומים מאוד נעימים ורומנטיים, עם סאונד חם, מלטף ועם המון ריוורב שהדגיש את קולו של כהן והגיטרה הקלאסית שלו. אלו היו אלבומים עם טון מלנכולי כמובן, אבל היה נעים מאוד להתמסר להם, להתכרבל לתוכם כמו שמיכת פוך עבה, לשמוע אותם עם כוס סיידר חם כשיש גשם בחוץ (הכל משחק ב"נדמה לי" כמובן, כי אנחנו בישראל ואין פה חורף). כהן שר בהם בטון חומל, הטקסטים כואבים מדי פעם  אבל לא כל כך קשים. בקיצור- זו מוזיקה שאוהבים לאהוב (עם גוון קל של חזרתיות ואפילו טיפה שעמום- השירים בשני האלבומים דומים זה לזה עד שקשה לדעת איזה שיר שייך לאיזה אלבום).

זה ממש לא המצב ב-Songs of love and hate. זה אלבום לא נעים, לא מלטף, לא חם. אנחנו מגלים פה כהן אחר לגמרי, שגם לא התגלה יותר מדי פעמים בשאר הקריירה שלו. כהן מלא אמוציות, מתפקע מרוב אמוציות, כמעט נהרס מהן, וכמעט לא מסוגל להכיל אותן. ההפתעה הגדולה של האלבום היא שהוא מציג לנו ליאונרד כהן כועס. בעיקר בצד הראשון של האלבום, כהן נשמע אגרסיבי להדהים, אפילו צורח, ובצד השני הוא כועס בצורה אחרת, מתונה יותר השירים הרבה יותר כועסים, כואבים, דוקרניים, פוצעים- וגם ארוכים יותר. שמו של האלבום מתאים בהחלט לתוכן- שנאה ואהבה מתערבבות זו בזו, ולא ברור אם זו שנאה ואהבה שכהן מפגין כלפי בנות הזוג שלו או כלפי עצמו.


נראה שכהן עמד במצב לא מאוד נעים בקריירה שלו. הוא כבר היה זמר מוכר ומוערך, אבל לא מאוד מצליח כלכלית. הוא הצליח לגבש ביטחון בקול ובנגינה שלו, אבל במקביל גם החל לסלוד מקולו. מהשירים עולה נעימה ברורה של מחסום כתיבה מלווה בביקורת עצמית קשה, ובהטחת כעס ועלבונות בבנות זוג ובנשים בכלל (המילה Bitch מופיעה באחד השירים האלבום). כהן לא היה בווייבים טובים ביצירת האלבום וזה מאוד ניכר.

זה מתחיל בבום. לשיר קוראים “Avalanche” והגיטרה הקלאסית של כהן (נגן מצוין אגב) מתגלגלת לה בדיוק כמו מפולת שלגים, צוברת עוד ועוד כח ואימה וטרור, ומאחוריה מתחילים להצטבר כלי מיתר כדי להעצים את כדור השלג הזה. ואז מגיע הקול של כהן- הרבה יותר עמוק ונמוך מבאלבומים הקודמים, הרבה יותר מוטרד, הרבה יותר מטריד, רדוף שדים כמעט. "נקלעתי למפולת שלגים, היא כיסתה את נשמתי" הוא מתחיל את השיר ואת האלבום. השיר הוא בעצם האלבום כולו בזעיר אנפין- כהן מטיח את האהבה והשנאה שלו לבת הזוג שלה נכתב השיר ביחד, הוא בז לה ולא יכול להיות בלעדיה בעת ובעונה אחת. "פירורי האהבה שאת משאירה לי הם הפירורים שהשארתי מאחורי", "אל תלבשי את הסחבות האלו עבורי, אני יודע כי אינך ענייה"- אלו שורות מהקשות שכהן אי פעם כתב. והשיא הוא בשורה "את אומרת שברחת ממני, אבל אני מרגיש אותך כשאת נושמת"- פה זה כבר הופך לאפל ומפחיד במיוחד. לא סתם בחר ניק קייב לפתוח את קריירת הסולו שלו בקאבר אפל אפילו יותר לשיר הזה, והייתי שמח לשמוע את דיאמנדה גאלאס עושה ניסיון.


“Last year’s man” מתחיל רצף של שני שירים מאוד דומים שעוסקים באמן במחסום יצירה ובבוז העצמי שהוא חש. מעריצי כהן שנחרדו מהאפלה הגדולה של השיר הקודם ימצאו את עצמם יותר בנוח עם השיר הזה, אם כי התחושות של כהן לא פחות קשות. כותרת השיר מרמזת שכהן היה "איש השנה" של השנה שעברה- כלומר, בגיל 37 ורק אחרי שלוש שנות קריירה מוזיקלית הוא מרגיש שעבר זמנו. הוא מתאר אמן (עצמו?) במצב של חידלון, בספק מחסום כתיבה ואולי אפילו במצב של מוות- מטאפורי או אמיתי. "הגשם נופל על איש השנה שעברה, שעה עברה והוא לא הזיז את ידו". הטקסט בשיר הוא החידתי ביותר באלבום, כשכהן משתמש ברפרנסים רבים מהתנ"ך והברית החדשה (ישו, קין, בית לחם, בבל) וגם מבליחה בו בפעם הראשונה ז'אן ד'ארק, שתככב בסוף האלבום בשיר משל עצמה.


השיר השלישי כבר מחמם את האווירה לכדי ברזל מלובן של שנאה עצמית. “Dress Rehearsal Rag” מתאר למעשה מונולוג ארוך מאוד שמנהל שחקן מובטל עם עצמו במראה, כאשר הוא שם קצף על פניו ומהרהר בתער הגילוח (מה שמעלה כמובן קונוטציה ברורה למדי של התאבדות). "תסתכל על הגוף שלך עכשיו, לא נותר הרבה מה להציל, וקול מריר במראה אומר 'הי נסיך! אתה צריך גילוח'".  כהן מנגן בגיטרה שלו באינטסיביות נואשת כאילו זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו, והוא חובט בעצמו שוב ושוב בחשבון נפש שלא נגמר, השיר מורכב מאינספור שורות כשבכל שורה הוא מקלף מעצמו עוד שכבה עד שהוא באמת נותר בלי כלום. "כן, זה הגיע לכדי זה, זה הגיע לכדי זה, ונכון שזו הייתה דרך ארוכה למטה? נכון שזו הייתה דרך מוזרה למטה?" ממש בסוף השיר, שנראה שמחשבת ההתאבדות באמצעות תער הגילוח באמת הולכת להתממש, קורה טוויסט ממזרי בעלילה שמערער את כל השיר בעצם- האם הוא התרחש במציאות, או בסרט שהשחקן משחק בו? בגרסאת הדיסק שיש לי יש שיר בונוס שהוא גרסה מוקדמת של Dress Rehearsal Rag, בו כהן נשמע הרבה יותר שקט ומהוסס. כאן הוא פשוט Killer.



צד א' מסתיים עם אחד השירים הכי חריגים שכהן הקליט והכי חריג גם בתוך האלבום יוצר הדופן הזה, Diamonds in the mine.  קודם כל , מבחינה מוזיקלית השיר הזה מאוד שונה מהסגנון המובהק שכהן פיתח בשלושת אלבומיו עד לנקודה זו- יש בו תופים, יש בו גיטרות חשמליות, והוא מנוגן במין מקצב רגאיי מוזר ועקום כזה. שנית, כהן עצמו שר בצורה עוד יותר מוקצנת ואגרסיבית מקודם, ובסוף השיר הוא ממש מאמץ את קולו לכדי צרחה. המילים מתקשרות לאותו דיכאון קיומי שכהן ספוג בו, אבל השיר כלל אינו מלנכולי- הלחן והביצוע שלו דווקא מלאי חיים, עד שברור כי יש הנגדה צינית חזקה בין הלחן והמילים. כהן מעולם לא נשמע כה סרקסטי, אפילו מפלצתי. "העצים בוערים בארץ המובטחת שלך, ואין מכתבים בתיבת התואר, אין ענבים ביקב שלך, אין שוקולדים בקופסאות ואין יהלומים במכרה". בשיר הזה כבר ברור- No more mister nice guy.


צד ב' שונה מאוד מצד א' של האלבום. הוא הרבה פחות עצבני והרבה יותר מלנכולי, והוא קצת נסיגה לטריטוריה המוכרת של כהן משני האלבומים הקודמים- בלי ירידה באיכות השירים. אחרי רצף של ארבעה שירים מדממים וצורבים, ארבעה סנוקרות כואבות זו אחר זו, מגיע “Love calls you by your name” , כמו תחבושת לחה על כוויה. שיר מנחם, ואם זאת משהו בו עדיין פאסימי ועגום. "חשבת שזה לעולם לא יקרה לכל האנשים שהפכת להיות". השיר גם מדגים יכולת כתיבה מרשימה כשכל חרוז וחרוז בשיר משתמש בצליל ame (became, aim, tame, blame) או בצליל ain  (Pain, rain, stain) למעט שני חרוזים של stage  ו-cage. ואחת השורות היפות ביותר בכל האלבום, שמתארת בצורה מושלמת את מצבו הנפשי של כהן בעת כתיבת האלבום, היא "אני תוהה בקול רם כשהתחבושת נושרת, האם רק צלעתי או שהייתי ממש חיגר"?



אחר כך מגיע הכוכב הגדול של האלבום, השיר הכי מוכר ממנו ואחד השירים המפורסמים של כהן בכלל ויש שיטענו שהוא הטוב מכולם (כאילו שזו תחרות). אני מדבר כמובן על “Famous Blue Raincoat”, אותו משולש אוהבים מיתולוגי מתוסבך שכהן מיטיב לתאר כל כך מכל צלעותיו פיאותיו וזוויותיו. המוזיקה היא בדיוק ההגדרה של "שקט שאחרי הסערה". כהן, שמזדהה בסוף השיר בשמו האמיתי ככותב השיר ("בברכה, ל. כהן"- שורה מטלטלת בעוצמה), כותב ל"אחי, רוצחי", חברו הטוב וחסר השם שהתעסק עם ג'יין, בת זוגו של כהן, ועכשיו הוא גזר על עצמו חיי בדידות במדבר. המכתב הוא בעצם וידוי- כמו לכל אורך שירי האלבום, כהן אוהב את חברו לשעבר, שונא אותו, סולד ממנו,  חומל אליו, מרחם אליו, מתגעגע אליו. "אם אי פעם תבוא לכאן, בשביל ג'יין או בשבילי, האויב שלך ישן, והאשה שלו חופשיה". נראה שאף אחד מהשלושה לא התאושש באמת ממשולש האוהבים הזה, וכולם עדיין מלקקים את הפצעים- כולל כהן שלכאורה "ניצח". והשורה הכי הכי קשה ומדהימה היא "תודה על הצרה שלקחת מעיניה, חשבתי שהיא תישאר לנצח אז אף פעם לא ניסיתי".


לכל אורך האלבום, כהן נהנה מההפקה הנקייה של מפיק העל בוב ג'ונסטון (הפיק את האלבומים הגדולים של דילן בסיקסטיז ועוד), ומעיבודים תזמורתיים נהדרים של פול באקמאסטר (מוזיקאי מגוון מאוד שגם שיתף פעולה עם מיילס דיוויס ב-On The Corner וכתב את פסקול "12 קופים"). אבל השיר הלפני אחרון באלבום, Sing another song boys, יוצא מהאולפן ונוחת בפסטיבל האי וויאט 1970, שם עלה כהן בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכבר נרדם ואחרי ג'ימי הנדריקס, לנגן מול קהל מצומצם של 600,000 (!!!) היפים מתבוססים בבוץ. בהופעה הקלאסית הזו, שנה לפני צאת Songs of Love and Hate, הוא כבר שר כמה שירים מהאלבום החדש שעדיין לא יצא. Sing another song Boys הוא עוד שיר אהבה-שנאה מר על זוג אוהבים שאינם יכולים להשיג זה את זה, וגם אותו שר כהן באמוציות רבות יחסית, כשהוא כמעט שואג את ה"לה לה לה" בסוף השיר. בסוף השיר הוא בעצם מבטל את השיר כולו ומאפס אותו- "בואו נשיר שיר אחר, נערים, השיר הזה כבר הפך לזקן ומריר".



Songs of Love and Hate הוא אלבום יחסית ארוך. שמונה שירים שנפרשים על פני 45 דקות, כלומר כמעט שש דקות לכל שיר, כשהשירים ברובם איטיים למדי ועתירי מלל, ועוד מבלי להתייחס לכובד משקלם הרב. הוא מסתיים בשיר מאוד אלגנטי ואצילי שאולי מנסה לתת סיכום של מצב העניינים, “Joan of Arc”, שחוזר לז'אן דארק העולה באש על המוקד (מעניין שגם מוריסיי התעניין בדמות ההיסטורית הזו, ראה ערך “Bigmouth Strikes Back”). בשיר יש שוב שלוש דמויות- כהן שמתעד את ז'אן, ז'אן עצמה, ש"עייפה מהמלחמה, אני רוצה את העבודה שהייתה לי קודם, שמלת חתונה או משהו לבן", והאש מתחת למוקד שמנהלת אתה דיאלוג, חומלת אותה ולמעשה מקיימת מין טקס חתונה אתה (וכאן נסגר הלופ עם השיר “Last Year’s Man” שגם בו התרחשה חתונה משונה בין בבל הערומה לבית לחם הביישן). בשיר יש כבר תחושה ברורה של עייפות- גם לכהן המסע הזה היה כואב, ולא ברור אם היה שווה לעשות אותו. ושורות הסיום הם המוטו לכל האלבום- "אני עצמי מייחל לאהבה ואור, אך האם זה חייב לבוא אכזרי ובהיר כל כך"?



וכשזה נגמר, מרגישים הקלה, בלבול, תהיה, קצת כמו אחרי קרב שלא ברור מי ניצח בו. אולי כולם הפסידו? את האלבום הזה אני אוהב מאוד, ואני מרגיש שבעצם הכתיבה עליו השלמתי מעגל מסוים. אין הרבה אלבומים שמצליחים לשדר עוצמות גדולות כל כך של רגש ולעטוף אותם במעטפות מבריקות ומתקשרות כל כך, גם מוזיקלית וגם מילולית.

להית' ליאונרד, תנצב"ה, אמן.