יום חמישי, 1 בספטמבר 2016

לא ממש מוזיקת לאונג'




 ג'ון הוא מהאנשים האלה שאם תלך איתם בשדה הם ימצאו צינור ישן ויתחילו לנגן איתו ולהוציא ממנו סאונד ממש טוב. הוא מאוד מוזיקלי, עובד עם הכי טובים, אבל אף פעם אל תלך לדוג איתו.
-טום וויטס

הדבר שאני הכי אוהב בבלוג הזה הוא לכתוב על מישהו שלא כתוב עליו בעברית כמעט כלום. אפשר למצוא חומרים על כל אחד בכל מקום בעולם, אבל לקורא העברי יש עדיין המון טריטוריות לא מוכרות. טריטוריה לא מוכרת כזו היא המוזיקה הנפלאה של איש רנסנס אמיתי, אייקון דאונטאון ניו יורקי אסלי, איש שאולי חלקכם מכירים את הפרצוף שלו אבל מעטים מכם שמעו אותו מנגן, וזהו ג'ון לורי(John Lurie) . בהתגלגלות אחרת של הדברים, לורי יכול היה להיות גדול ומוכר לפחות כמו זורן, אבל כמו איוב נפלו על לורי הרבה צרות בחיים- מחלה כרונית (ליים) שפוגמת קשות בתפקוד שלו, התנהלויות מסובכות עם חברות תקליטים, ואפילו תקרית עם סטוקר שירד לחייו (!). הצרות האלו גרמו לכך שכבר כ-15 שנה לורי לא מנגן, אם כי מצבו ככל הנראה משתפר.

 לורי הוא גם הרבה יותר ממוזיקאי- הוא גם שחקן (שאולי אתם זוכרים אותו מהמאסטרפיסים הראשונים של ג'ים ג'ארמוש ועל כך המשך), צייר (מה שהוא עושה לפרנסתו גם היום) ואף יצר סדרת טלוויזיה אוונגרדית-קאלטית-ביזארית בשם Fishing With John, שזה בדיוק מה שמתרחש בה- לורי, שאין לו שום ניסיון בדיג, יוצא לדוג עם חבריו הקרובים- ג'ארמוש, וויטס, דניס הופר- והחוויות המוזרות שהם חווים. בכל מקרה, מפעל חייו של לורי הוא הרכב הג'אז-Pאנק-פיוז'ן המופלא שלו, The Lounge Lizrads, ומוזיקה שעשה לסרטים. אתם מוזמנים!

לורי הוא סוג של התגלמות של כל מה שאני אוהב במוזיקה ובמוזיקאים ובאיזשהו מקום אולי המוזיקאי שהייתי רוצה להיות (ואני לא). יש לו את התשוקה הנכונה, את הכיוון הנכון, הוא מוכשר להחריד והוא Cool בטירוף. בזמן ההכנה (הארוכה מאוד) לפוסט הזה קראתי ראיונות איתו וראיתי את הסרטים של ג'רמוש והתאהבתי יותר ויותר (מהקישור לג'רמוש נולד גם הפוסט הקודם, זה עם ניל יאנג והפסקול ל-“Dead Man”). רק את הסדרה Fishing with John מצאתי די משעממת- לורי לא טוב  כמו ג'רמוש בלעשות סדרה או סרט על כלום. אבל לא נורא, לא חייבים להצליח בהכל.


לורי עצמו מנגן מגוון כלים, אבל ההתמחות שלו הוא סקסופון אלט. תמיד הייתה לי בעיה עם סקסופון אלט כי הוא סוג של נופל בין הכסאות- אין לו את העומק והעוצמה של סקסופון טנור, ואין לו את הייחודיות של סקסופון סופרן. ובאמת, אין הרבה נגני אלט שאני אוהב, אבל לורי מנגן נפלא על הכלי- ומה שהכי יפה הוא שניתן לשמוע את ההתפתחות שלו עם השנים- באלבום הראשון של הליזרדס הוא חורק בכוונה, ובאלבומים שאחרי הוא מנגן מאוד מלודי עם צליל הרבה יותר עגול ומלא. להפתעתי אני מוצא שהצליל ה"בוגר" שלו יותר יפה. בכל מקרה הוא תמיד שומר על הראש ה"לורי"- היצירות שלו תמיד עקומות באיזו צורה, עם חוש הומור קצת מעוות ואפל, בעיקר בתחילת הדרך.

החזון המקורי של לורי היה לשלב את מה שהתחולל בלואר איסט סייד בניו יורק של תחילת שנות השמונים- הסצנה התוססת של ה-No Wave, בעיקר בהשפעת ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס- עם הג'אז העקום של תלוניוס מונק מצד אחד ואלברט איילר מצד שני. לורי היה מהראשונים שהבינו שאפשר לנגן ג'אז חזק כמו הופעות פאנק, ושאפשר להמשיך מאיפה שהסקסופון המטורף ב- Fun House של הסטוג'ס הפסיק. ביחד עם אחיו אוון הוא הקים את ה-Lounge Lizards, שעשו סנסציה לא קטנה בזמנו בשילוב הלא אורתודוקסי של אוונגרד-Pאנק-ג'אז-נויז-ווט דה פאק- הפאנקיסטים שהיו באים להופיע נהנו עד השמיים, מבקרי הג'אז חמורי הסבר של ניו יורק טענו שזו רק פארודיה על ג'אז. בהמשך העשור לורי עידן  ושכלל יותר ויותר את הסאונד וההלחנה עד לרמות שכמעט לא ייאמנו. במקביל הוא הופיע בסרטים "זרים" ו"נרדפי החוק" שפרסמו את ג'ארמוש והביאו לו תהילה, כשהוא כותב את המוזיקה לסרט הראשון ומשחק לצד וויטס ורוברטו בניני בשני (שהוא אחד הסרטים האהובים עליי, כשראיתי אותו בפעם הראשונה רציתי שהוא לא ייגמר לעולם). ובשנות התשעים הוא החל להיות פחות פעיל והתרכז בעיקר במוזיקה לסרטים (Get shorty) ובאלבום קונספט מוזר שבו הוא המציא לעצמו דמות של זמר אפרו-אמריקאי-יהודי (!!!!!!!!!1). החל משנות האלפיים לורי פרש ממוזיקה כאמור, וזה עצוב מאוד.

לורי התעניין באוונגרד ג'אז והיה עד לסצנת הלופטים בניו יורק של אמצע שנות השבעים, אבל התאכזב מהנישתיות של הסצנה. אחר כך עבר ללונדון, בדיוק לחזות בעליית הפאנק, אבל גם שם התאכזב. אחר כך חזר לדאונטאון ניו-יורק ונקלע לאחת הסצנות המרגשות והמסעירות ביותר- להקות כמו הקונטורשנס שהוזכרו לעיל, DNA  המעולים וזורן. אחיו אוון הצטרף אליו והם החליטו להקים להקה שתישמע ככה:

הייתה לי בראש הרבה זמן להקה שתוכל לנגן מנגינות כמו אלו של מלחינים קלאסיים מתחילת המאה העשרים- וארז, ווברן, מסיין, אבל גם תוכל לאלתר ושיהיה לה Feel היפנוטי של מוזיקת עולם, כמו מבאלי ואפריקה. אבל באותו זמן זו תהיה ממש להקה שהנגנים בה יעבדו אחד עם השני, לא סתם להקה של נגנים שכירים, אלא קצת כמו שהביטלס היו. והכי חשוב שמעל הכל, רציתי שכשנופיע זה יהיה כמו טקס פולחני ולא סתם הופעה.

עכשיו תגידו, נכון שזה נשמע כמו להקת החלומות שלכם? מי לא רוצה להקה כזו?


האלבום הראשון של הלאונג' ליזרדס הוא לא בדיוק להקת החלומות שלורי ייחל לעצמו, אבל הוא לא רחוק מזה, מבחינת הרעש וההשפעה שלהם. ההרכב הכיל, מעבר לבאס חשמלי ותופים, את לורי על סקסופון אלט, אחיו אוון על פסנתר, והגיטריסט המפורסם ארטו לינדזי מ-DNA. האלבום הזה, שוויטס מציין כאחד מעשרים האלבומים האהובים עליו, הוא מין יצור כלאיים בלתי-קדוש של הפאנק-פוסט פאנק-נו וייב הניו יורקי עם הארד בופ ואחריו הפרי ג'אז של שנות החמישים והשישים, עם הרבה השפעה מפסקולים של סרטים הוליוודיים ישנים, ותחושה חזקה של חוסר חשיבות עצמית. הלהקה קיבלה המון תשומת לב מהמועדונים של הלואר איסט סייד, וממסד הג'אז שנא אותם. לורי כתב וניגן קווים מלודיים עקומים, מעיקים, מגרדים כאלה, והאיש שמשך את הלהקה חזק מאוד לאוונגרד היה לינדזי- לאורך כל האלבום, לינדזי לא מנגן אפילו מנגינה נורמלית אחת, אלא רק חריקות וחרקושים רוויי אפקטים (לורי טוען כי הוא כלל לא ידע לנגן אחרת בזמנו). האלבום מאוד סוחף וכייפי בדרכו המעוותת והוא מאווווווד מייצג את הזמן והמקום שבו הוא נוצר, אבל אישית אני מעדיף דווקא את ההישגים שלורי ישיג אחר כך. בכל מקרה, כאן המקום להתחיל.



ב-1984 מגייס ג'ארמוש את לורי, ששיחק כבר בסרט הבכורה שלו Permanent vacation,  ומלהק אותו לתפקיד ראשי בסרטו המפורסם "זרים" (Stranger than paradise), אחד הסרטים המפורסמים ביותר בתולדות קולנוע האינדי. בנוסף, ג'ארמוש הפקיד בידי לורי גם להלחין את הפסקול. לורי החליט דווקא לא לקחת את הליזרדס, אלא הלחין פסקול לפאקינג רביעיית מיתרים (הוא עצמו לא מנגן). הפסקול מינימליסטי ו"מרוקן" ממש כמו הסרט עצמו, והוא מהפנט באותה מידה ומראה על הוורסטיליות האדירה של לורי. הפסקול יצא באלבום של לורי, ביחד עם יצירה נפרדת שלא קשורה לסרט בשם The resurrection of Albert Ayler, מעין סוויטה של 16 דקות המוקדשת לסקסופוניסט המיתולוגי והאהוב על לורי. ביצירה מנגנת מין מוטציה של הליזרדס, עדיין עם לינדזי על הגיטרה החורקת, וזו יצירה נפלאה גם היא- הכלאת אוונגרד-ג'אז-מוזיקה קאמרית-מודרנית-אטונלית שגם מצליחה להישמע מאוד דומה ליצירות של איילר.



חמש שנים לאחר אלבום הבכורה של הליזרדס יוצא No Pain for cakes שהוא כבר אלבום שונה לגמרי. קודם כל, ההרכב השתנה לחלוטין- מלבד האח אוון שנשאר, הצטרף סקסופוניסט נוסף, רוי נת'נזון, וטרומבוניסט בשם קרטיס פוקס שגם השתתף ביצירה לכבוד איילר, והשינוי הכי חשוב: במקום ארטו לינדזי נכנס גיטריסט לא פחות בלתי-שגרתי ואייקוני, גבירותיי ורבותיי, מיסייה מארק ריבו הגדול גדול גדול. איזה תענוג לאוזניים לשמוע את שני הגאונים האלה, לורי וריבו, מנגנים יחד. מעבר לשינוי בפרסונל, המוזיקה מאוד השתנתה- היצירות והעיבודים של לורי (ואוון) הרבה יותר מורכבים, מתוחכמים, מעודנים ובוגרים. לורי התרחק מאלמנט הPאנק ומכניס הרבה יותר ג'אז קלאסי ומוזיקת עולם, וההרכב הוא בוודאות אחד מההרכבים הגדולים של עולם הג'אז של שנות השמונים. אם כי בשלב זה שמם של הליזרדס יצא לשמצה בקרב חוגי הג'אז בגלל האלבום הקודם. בלי קשר, באותה שנה, 1986, לורי נותן הופעה מפעימה ב"נרדפי החוק" המושלם של ג'ארמוש. חתיכת שנה.





שנתיים לאחר מכן מגיע המאסטרפיס של לורי בעיניי, האלבום השלישי של הליזרדס, Voice of Chunk. ההרכב הוא אותו הרכב מהאלבום הקודם, אבל הרוח החדשה של האלבום הקודם מגיעה כאן לשיאה. לורי מנגן כמו זהב טהור והשילוב בינו לסקסופונים של נת'נזון מדהים לגמרי, כמו למשל ביצירה המינימליסטית המהממת “A paper bag and the sun”. למעט קטע אחד אין פה את הרוח האגרסיבית של האלבום הראשון, אבל למי אכפת כשמוזיקה כל כך כל כך פאקינג טובה. 






שנות התשעים מתאפיינות בהאטה בפעילות של לורי, בד בבד עם הופעתם של בעיות הבריאות שלו. יוצא לליזרדס, באיחור של עשור, אלבום רביעי ואחרון (לא יצא לי לשמוע אותו). הוא מוציא גם את אלבום הקונספט שהזכרתי לעיל (שוב, לא יצא לי לשמוע אותו, חפשו Marvin Pontiac), ואפילו מקים טריו חדש בשם John Lurie National Orchestra. קשה מאוד להשיג את ההקלטות האלו, גם במרשתת, למרות שלורי מוכר הכל דרך הלייבל הפרטי שלו. מה שכן הצלחתי לבדוק הוא אלבום מצוין שמאגד שני פסקולים, Africa Swim and Manny & Lo, האחרון הוא סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הילדה. האלבום הזה מאוד מומלץ, בעיקר בגלל שלורי מנגן פה גם גיטרה ואפילו קצת שר, ובגלל מגוון מכובד של נגנים כמו ריבו  ואנשי הטריו האגדי Martin Medeski & Wood. זה אחד הדברים המוזיקליים האחרונים שלורי עשה- עם חילוף המילניום לורי פרש בצורה שקטה יחסית, ומאז הוא מסתגר לרוב בבית, מצייר הרבה ומדי פעם מתראיין, בעיקר בשנים האחרונות.

 
בקיצור, זה אמן גדול שבגלל מזל רע קצת נשכח, וכאן אני ממלא את חלקי ומנסה לגלות לכם אותו. מאוד לא סביר שלורי יחזור אי פעם לנגן אבל אם זה יקרה אני אהיה הראשון לשמוע את הקאמבק שלו. אולי לורי עוד יצליח להקים את ההרכב החלומי שלו, זה שינגן מסיין מאולתר מבאלי כמו הביטלס. עד אז, יש פה גוף מאוד מכובד של מוזיקה לשמוע אותה.










יום חמישי, 28 ביולי 2016

שתקו ותנו לניל לנגן





אני מאוד אוהב פסקולים. קולנוע טוב, בעיניי, הוא כזה שיוצר סינתזה בין החושים, ולפסקול יש חלק עצום בכך. כל הבמאים האהובים עליי משקיעים מאוד בחיבור בין סרט למוזיקה. קובריק הוא דוגמא מובהקת כמובן, דיברתי בעבר על שיתוף הפעולה המופלא בין פיטר גרינווי ומייקל ניימן, וגם על השידוך בין טים בארטון לדני אלפמן, ויש שידוכים קלאסים אחרים- סרג'יו ליאונה ואניו מוריקונה, פליני ונינו רוטה, ועוד רבים אחרים. מה עושה פסקול לפסקול טוב? לדעתי התשובה היא שפסקול טוב הוא כזה שמצד אחד עומד בפני עצמו- כלומר, ניתן להאזין לו בנפרד מהסרט- אבל הזהות שלו, במובן Identity, היא אותה זהות של הסרט. כשאני שומע את פסקול "הטוב הרע והמכוער" של מוריקונה, הוא זהה בעיניי לסרט של ליאונה, הם שני צדדים של אותה יישות, למרות שהסרט הוא כביכול "של ליאונה". לפעמים הסרט הוא גם עיבוד לספר, ואז יש אפילו שלושה צדדים לאותה יישות; למשל, הפסקול המעולה של "טריינספוטינג" מתחבר לסרט של דני בויל ולספר של ארווין וולש בצורה מושלמת והם מהווים יחידה אמנותית אחת גדולה.

במאי אחד שמבין משהו בפסקולים הוא ג'ים ג'ארמוש. תמיד אהבתי את הקולנוע המוזר והחריג שלו, שנראים כמו משהו שסמואל בקט היה כותב אם היה לוקח LSD. לאחרונה עשיתי השלמת חורים ענקיים בהשכלה וראיתי כמעט את כל סרטיו (זה נעשה בעיקר לצורכי מחקר לפוסט הבא שלי- ספוילרונצ'יק). מעבר לזה שג'ארמוש אוהב מוזיקה, הוא חבר אישי של מוזיקאים שגם מתארחים בסרטיו ובפסקולים שלו. מהשימוש האובססיבי כמעט ב-“I put a spell on you” של סקרימינ' ג'יי האוקינס הגדול החד פעמי (שגם משחק תפקיד בלתי נשכח ב”Mystery train”) ב-“Stranger than Paradise”, דרך המוזיקה- והמשחק- של ג'ון לורי באותו סרט וב”Down by law” הנפלא כל כך, שכולל גם את טום וויטס במשחק ובמוזיקה, ההיפ הופ שמלווה את "Ghost Dog", המטאל הניסיוני-אוונגרדי של Earth ו-Sunn O)))  האהובים ב-“Limits of control”, ושלא נדבר על מולטו אסטטקה שמתארח בפסקול הנפלא של “Broken Flowers”. כמעט לכל סרט יש פסקול ייחודי משלו, שמתחבר באופן מושלם לזהות של הסרט. אבל אולי השיא הוא הפסקול לסרט מ-1995, “Dead man”, שעשה פלוני אלמוני, חבר מוזיקאי נוסף של ג'ארמוש, ניל יאנג שמו.

וכאן המקום להצהיר קבל עם ועדה שאני, יוחאי וולף, בן 33, גר בקדימה צורן, ואני בור ועם הארץ בכל הקשור לניל יאנג. להגיד שזה חור בהשכלה זה אנדרסטייטמנט- זה חור שחור בהשכלה, בעומק של אוקיאנוס בערך ובמשקל של כמה גלקסיות. אבל זו האמת המבישה- אין לי אף אלבום שלו ולמעשה כמעט לא שמעתי אף אלבום. למה? אין לי אפילו סיבה; לא שמעתי אותו בגיל 18- אני לא יודע אם אנשים בגיל הזה שומעים ניל יאנג- ועד היום לא חקרתי אותו. במילים אחרות- כשקראתי שניל יאנג עשה את הפסקול של “Dead man” אמרתי לעצמי "וואלה" אבל לא התרגשתי יותר מדי, ובעיקר בעיקר לא ידעתי למה לצפות.


ואיזו הפתעה נעימה ומופלאה זו הייתה. יאנג, חבר קרוב של ג'ארמוש, לא "כתב פסקול"- הוא פשוט ישב באולפן הקלטות עם גיטרה, ואלתר את הפסקול על המקום, פחות או יותר, תוך כדי צפייה בסרט הכמעט גמור של ג'ארמוש. והתוצאה פשוט מהממת. יאנג חישמל את הגיטרה שלו בסאונד גאראז'י מלוכלך עם המון ריברב, ובעיקר פורט אקורדים מהדהדים ומלאי עוצמה ונהנה מגלי הסאונד של עצמו. מה שיאנג מנגן הוא משהו בין ניסויי גיטרה אוונגרדיים- נויזיים לבין מה שדילן קארלסון עושה ב-Earth- ציורים אסרטקטיים של צלילי גיטרה. יאנג מנגן עקום ומוזר ומלוכלך וזה יפה בצורה שלא תיאמן. יש כאלה שאומרים עליהם שהם "גיבורי גיטרה", אבל יאנג מתגלה פה כמשורר גיטרה. לא ידעתי מה לצפות מיאנג- בגלל חוסר ההיכרות המביש כל כך שלי- ובגלל זה נהניתי כל כך. יצאתי מורווח.




מכיוון שהסרט של ג'ארמוש אינו עתיר בדיאלוג או בפעילות (הכל יחסי- ביחס לסרטים אחרים של ג'ארמוש יש בו דווקא המון דיאלוג והמון פעילות), למעשה רוב הסרט מורכב משוטים ארוכים של ג'וני דפ שותק, מהורהר ומיוסר, לצלילי הגיטרה האדירה הזו של יאנג. בערך באמצע הסרט קלטתי שבעצם כוכב הסרט הוא לא דפ וגם לא ג'ארמוש, אלא פאקינג ניל יאנג. הפסקול המאולתר של יאנג כל כך בולט בסרט, עד שהוא משתלט עליו כמעט, ובאיזשהו שלב יש כמעט תחושה שאני צופה בפסקול שיש לו סרט, ולא להיפך. ורציתי שזה יימשך עוד ועוד (על אף שהסרט עצמו קצת ארוך מדי, יש לג'ארמוש טובים ממנו).

הפסקול המצוין הזה יצא גם בנפרד, כאלבום. אבל אני פחות ממליץ עליו, משום שנעשתה שם עבודת עריכה מאוד מעצבנת. קודם כל, וזה בדוק, לא כל המוזיקה של יאנג שמופיעה בסרט מופיעה באלבום; מה שיותר מעצבן הוא שבאלבום של הפסקול משובצים גם קטעי דיאלוג מהסרט, שהם נחמדים והכל אבל באתי לשמוע את יאנג מנגן ולא את האינדיאני מהסרט, ששמו "אף-אחד", מקשקש להנאתו (שלא לדבר על השיבוץ של אחת הסצנות הביזאריות ביותר אי פעם בתולדות הקולנוע, בהשתתפות איגי פופ ובילי בוב ת'ורנטון, שמופיעה באלבום במלואה- בלי שום מוזיקה). הדיאלוגים מפריעים לי להינות מהפסקול- תשתקו ותנו לניל לנגן! ואולי הכי מעצבן ולא קשור הוא השיבוץ של ג'וני דפ מקריא בקולו פואמות של המשורר וויליאם בלייק לצלילי המוזיקה של יאנג. אמנם לבלייק יש תפקיד חשוב בסרט (בלי ספוילרים), אבל זו הקלטה חיצונית שדפ עשה במיוחד בשביל האלבום, וההקראות אינן מופיעות בסרט כלל. מישהו כנראה חשב לעצמו שלשמוע את ניל יאנג חופר על גיטרה שעה בלי שום דיבורים זה כנראה משעמם מדי. הו, הטיפשות האנושית....

לכן אני ממליץ על דרך אחת לצרוך את הפסקול המעולה הזה, בעיניי אחד הגדולים אי פעם- פשוט לשבת ולראות את הסרט. לראות סרט של ג'ארמוש זה לא קל ולא כולם צולחים את זה, אז אפשר אפילו לעשות פאסט פורוורד על קטעי המשחק ולהתרכז רק בקטעים שבהם הפסקול מנגן (לדעתי זה רוב הסרט בכל מקרה). ואם ממש סובלים מהצפייה אפשר פשוט להעביר לדקה האחרונה, המופלאה והפיוטית כל כך של הסרט, כשג'וני דפ הגוסס שט לו חסר אונים בסירת הקבורה שלו, לצלילי גיטרת השאול של יאנג. זה אחד הרגעים הקולנועים הכי יפים שאי פעם ראיתי ושמעתי.




יום רביעי, 1 ביוני 2016

שמש Oׂ)))






זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?
-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.


הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.


הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).


אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.






האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.




ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.







ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.




האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.



נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.




ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.