מצחיק לחשוב הייתי מפקד
מחלקה
אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה
בבית עלמין צבאי מספר גוש
וחלקה
תביא את הבקבוק לכאן, הכוס
שלי ריקה
("במקום חוברת
לזכרו")
יום הזיכרון לחללי צה"ל
הפך בשנים האחרונות, בין השאר, ליום של נוסטלגיה מוזיקלית. כמו במערכון הגאוני של
"ארץ נהדרת", בו מפנים מומי ושיר-אלללל את רדיו המוזיקה המזרחית לטובתם
של חווה אלברשטיין, רבקה זוהר וכו',ליום אחד בלבד, יום הזיכרון, כך ממש במציאות-
פתאום מבליחים להם אותם "שירי יום זיכרון", מתוך חזרה לאותם ימים בהם
צה"ל לא רק הכתיב לנו את אורח החיים אלא גם את הפלייליסט. לי יש תמיד משהו
צורם בלעיסה החוזרת ונשנית של שירי הרעות למיניהם, שבעיקר מסרסת ומעקרת את הכאב
הרב, משטחת ומרדדת אותו לכדי סיסמאות וסלוגנים משוללים מאמירה. זה בעיקר מרגיש לי
כמו אומנות מגויסת. בנוסף, היום יש כבר התייחסות לטקסי יום הזיכרון הגדולים כארוע מסחרי לכל דבר שאפילו גובים עליו דמי כניסה (ראו לינק בתחתית הפוסט), מה שכמובן עוד יותר מוזיל את יום הזיכרון. במובן הזה, אני מכיר אלבום אחד שמנסה להתמודד עם העניין אחרת, מתוך
ניסיון אמיתי להתמודד עם טראומה צבאית, גם אישית וגם ציבורית, והאלבום הזה הוא
אלבומו הראשון של יענקלה רוטבליט, "כך שחררתי את ירושלים".
רוטבליט, מגדולי הפזמונאים של
ארצנו, ידוע כמובן ככותב שירים מאחורי הקלעים (מרתקת ומרגשת אותי במיוחד הסימביוזה בינו לשמוליק קראוס, עוד
אכתוב עליה בעתיד) והרבה פחות כזמר ומבצע. אבל רוטבליט אכן חוטא מדי פעם גם כאמן
מבצע ואפילו מופיע, ונראה שדווקא בעשור האחרון במיוחד מדגדג לו יצר הבמה. בכל
מקרה, ב-1978, אחרי עשור של כתיבה לאחרים, הוא אוזר אומץ להתמודד עם השדים שלו ולחטט
בפצע פתוח, שנקרא ירושלים. רוטבליט שירת כמ"פ במלחמת ששת הימים, ובקרבות
שחרור ירושלים נפצע קשה ואיבד את רגלו. רוטבליט סחב את הטראומה כעשור, וזה מעניין
מאוד משום שמלחמת ששת הימים נתפסת עד היום כמלחמה הרואית שבה הבסנו את יריבנו כנגד
כל הסיכויים ולא כמלחמה עקובה מדם ומייסרת, בניגוד כמובן למלחמת יום כיפור (מאיר
אריאל התבטא גם הוא פעם לגבי הטראומות שלו ממלחמת ששת הימים); שטף האופוריה לאחר
המלחמה, לא נתן ביטוי לאותם חיילים שצולקו מהמלחמה, כמו רוטבליט.
החייל האמיץ. רוטבליט
רוטבליט, לא זמר גדול אבל מגיש
טקסטים בחסד, איגד סביבו כמה חברים מוזיקאים- מיקי גבריאלוב שהפיק את התקליט, קלפטר
הבלתי נלאה, הכנר טוני ברוור (להקת "ברוש", זינגלה) ועוד רבים וטובים
(בשיר אחד, "שיר לשלום מס' 2", נותנים בקולם לצד רוטבליט דני ליטני, דני
סנדרסון, אריק לביא, דודו אלהרר ואפילו יהודית רביץ). חשוב לומר שרוטבליט גם הלחין
את השירים בעצמו, והסגנון באלבום מאוד מאוד מושפע מהאלבומים של בוב דילן שיצאו
בערך באותה תקופה, בעיקר צמד האלבומים ששום קיבוץ לא שלם בלעדיו,“blood
on the tracks” ו-“desire” (יש המון רמזים ואזכורים
לדילן ושיריו באלבום, והוא השפעה כל כך גדולה על האלבום עד שניתן לציינו כמפיק
ומעבד בצד מיקי גבריאלוב). באופן ציני ומריר מכנה רוטבליט את האלבום "אלבום
ניצחון", כאותם אלבומי תמונות מלאי חשיבות עצמית שיצאו לאחר המלחמה והציגו את
צה"ל כהתגלות אלוהית. אם לחדד את המרירות, על גב התקליט מצויר שלט קטן שאומר
"התדמית היא התרמית".וכדי לא להשאיר ספקות, רוטבליט מצולם על העטיפה יושב
עם גיטרה ליד אנדרטה לזכר אנשי החטיבה בה שירת אשר נפלו במלחמה. בקיצור- עוד לפני
ההאזנה ברור כי יש פה סגירת חשבונות.
רוטבליט כאמור מתעסק באלבום
בנושאים כבדים. מהתעסקות ישירה עם פצעי המלחמה הפתוחים (בעיקר בשיר קורע הלב
"במקום חוברת לזכרו", בעיניי השיר המרכזי באלבום, אבל לא רק), דרך
הניסיון לאסוף את השברים ולהתמודד עם המציאות,תיאור נוקב של אווירת החגיגה
האסקפיסטית שמנסה לטאטא החוצה את הכבדות של לחיות פה, הפחד מאבדן הבית שלנו כאן,
והרצון להתנחם באהבה ובשלום. חשוב לומר שלמרות מה שאולי משתמע כאן, המוזיקה באלבום
על פי רוב היא בלוז שמח למדי- רוטבליט לא מקונן ברוב השירים את מר גורלו אלא יותר
לוקח פרסונה של ליצן חצר חצי עצוב ומאוד ציני. מעניינת במיוחד מערכת היחסים בין
רוטבליט לירושלים, העיר שעבורה הקריב רגל. כתבתי על יהוא ירון (שנותן הופעת אורח
בפוסט הזה, ראו וידיאו למטה) שהוא מנהל יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב; רוטבליט נוטה
לאהוב את ירושלים, אבל מאוד קשה לו איתה, עם הייסורים שכרוכים בה, עם כל הקדושה
וההיסטוריה והתנ"ך וכל זה. וקצת כמו שהזדהיתי עם תחושותיו של יהוא, גם עם
הקשיים הקדושים של רוטבליט יש לי חיבור, לכבדות הזו, לאחריות הזו. קשה לנשום שם,
למרות אוויר ההרים הצלול כיין.
האלבום הזה, שכאמור לא מיישר
קו עם האוטומטיזם של פלייליסט יום הזיכרון אלא נותן זווית ראייה אחרת, מפוקחת,
חכמה, רגישה ומרירה יותר, לא התקבל בברכה בזמנו. למעשה, הוא נאסר להשמעה ברדיו, אך
בניגוד ל"שיר לשלום" החתרני (שלמרבה האירוניה, הושם בפיותיהם של חיילי
להקה צבאית) הוא לא ממש עשה רעש, ולמעשה רק בסוף שנות התשעים הוא עלה על דיסק אחרי
זמן רב בו לא היה ניתן להשגה. וגם ביום הזיכרון לא סביר שתיתקלו בו ברדיו- כאמור,
הוא למספיק "מדכא" ולא מספיק "ממלכתי" כדי להיכנס לפלייליסט. לאחרונה
הוציא גם יורם קניוק, הסופר העברי האהוב עליי, את "תש"ח", ספר
מטלטל ומדהים שמתמודד גם הוא עם הפוסט-טראומה של קניוק ממלחמת השחרור, שהוא ספר
עצוב בהרבה מהאלבום של רוטבליט, וגם הוא מציע נקודת מבט שלא בהכרח מדברת על יפי
הבלורית והתואר: היינו צעירים וטיפשים שהלכו למלחמה להיהרג, אומר קניוק. אבל על
הדרך הקמנו מדינה. אז למי שמחפש להפיק קצת יותר מיום הזיכרון, תנו לאלבום הזה סיבוב,
וקראו את "תש"ח", הם ייתנו לכם יותר מעוד טקס.
וידאו בונוס- יהוא ירון מבצע את "במקום חוברת לזכרו":
קישור-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה