כשהקסיו מנסר את הלילה

התחלנו להסתובב במוזיאון. הוא עם גיטרה חשמלית ואייפוד, ואני- מחובר אליו באוזניות. לא היינו שם לבד- ידידי ע' באותו זמן היה מחובר באוזניות לגיטרה של מר עוזי פיינרמן\רמירז, וכשהתחלנו את המסע הקצר שלנו בדיוק הגיע רייסקינדר וחיכה ל"מתחברים" שלו. הקונספט היה כזה- אני מתחבר אליו באוזניות ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר של 10 דקות במוזיאון, באגף לאומנויות. במהלך עשר הדקות האלו מוטל עליו לנגן לי "פסקול" אישי שאמור להתאים פחות או יותר למה שאנחנו רואים, שרק אני יכול לשמוע. הוא ניגן לופים שהכין על האייפוד, מדי פעם פזמר בגיטרה שלו וגם פרט על מיתרי הפסנתר הוירטואליים של האייפוד. לבסוף זה נגמר, הורדתי את האוזניות והמסע שלנו נגמר. "הי יאיר, אפשר תמונה?"

יאיר קז ועבדכם הנאמן, יולי 2011

התרחיש המשונה הזה קרה ביולי שנה שעברה, בליל קיץ ירושלמי קריר (כן כן, ככה הם הלילות הקיציים בירושלים), בהפנינג מרתק במוזיאון ישראל שכלל גם מסיבת אוזניות (במוזיאון, כן?), חילופי מהלומות על גבי מקלדות לפטופ בין מנחם בן לכל מי שנקרה בדרכו, ועוד ארועים מופלאים ומשונים שיכולים כנראה לקרות רק בליל קיץ ירושלמי. בכל מקרה, אלו היו 10 דקות התהילה המשותפות שלי עם יאיר קז, אחד המוסיקאים המיוחדים, המקוריים, והבלתי מוערכים בארץ, ואיש ששווה לבלות איתו הרבה יותר מעשר דקות. מה דעתכם על....17 דקות?

את יאיר בדרך כלל זוכרים כמצחיק הזה עם המשקפיים והשיער המוזר שמנגן באס ועושה קולות של ילדה בת 14 בג'ירפות. מה שמעטים מבינים הוא שלמעשה קז הוא המוח היוצר השני בלהקה- המילים הם אמנם של גלעד כהנא אבל הויז'ן המוזיקלי תמיד היה של שניהם, קז חתום כמלחין שני עם כהנא ברבים משירי הלהקה (כל שירי "משוחח עם כסא" למשל), ושותף איתו לעיבודים, לעריכות, להקלטות ולהפקה. ועוד משהו- קז וכהנא הקימו למעשה ביחד את ג'ירפות, עוד כשקראו להם "בנות יפתח". מעבר לכך, כמו כהנא עצמו- שתמיד מדברים על הטקסטים והפרפורמנס שלו אבל כולם מפספסים את זה שהוא מוזיקאי מאוד מאוד מוכשר- גם קז הוא מולטי-אינסטרומנטליסט מוכשר ביותר שיודע לנגן ב(נשימה ארוכה) גיטרות, באס, קלידים מסוגים שונים, מלודיקה, חליל וחליליות, סמפלרים, כלי הקשה וזה רק קצה הקרחון, ואם תפתחו את העטיפות של הדיסקים תמצאו שבכל שיר הוא גם מנגן בכלים אחרים לגמרי. למעשה כל הסאונד של ג'ירפות בנוי על החלפת הכלים הזו בין כהנא וקז שפשוט מנגנים בהמון כלים, וזהו הסוד הגדול של המוזיקה של ג'ירפות.

צילום: עלמה מכנס

לאי.פי. שקז מוציא בימים אלו, Automatic  Orchestra, קז מנגן בכלי שרבים לא יודעים על קיומו כלל (אני למשל), שזהו הקסיוטון (CasioTone). זהו למעשה סינטיסייזר פרימיטיבי, שכמו שקז מדגים בוידאו בן שני חלקים ששם ביוטיוב, מאפשר יכולות תכנות מרשימות למדי, בטח בהתחשב בעובדה שיצא ב-1979. הדבר המקסים והיפהפה בכלי הזה הוא כמובן הסאונדים שהא מוציא- אותם סאונדים ממשחקי המחשב הישנים שכולנו זוכרים ואוהבים ושילדי הפייסבוק לעולם לא יבינו (הכנס כינורות משתפכים ומייבבים כאן). מה שעוד מקסים בכלי הזה הוא הנאיביות הגדולה שלו- זוהי מקלדת קטנטנה שעובדת על סוללות, אבל קז באמת מראה שהיא עולם ומלואו.

Automatic  orchestra מבוצע כמעט כולו על גבי הכלי הקטן הזה, על מקלדת נוספת שקז נעזר בה, ופחות או יותר זהו. קז עושה כאן שימוש במשהו שאני מאוד אוהב באמנות- מגבלות. אמנים כמו ניקו או קפטן ביפהארט ניצלו את חוסר היכולת הטכנית שלהם כדי ליצור משהו ייחודי שמוזיקאי מיומן יותר לא היה מעלה על דעתו להעז לעשות.  לעומתם קז הוא מוזיקאי מאוד מיומן אבל הבחירה בכלי שהוא אמנם בעל אופציות אבל בכל זאת נשמע כמו צעצוע, יוצרת כמובן עולם צלילי מיוחד מאוד. כאן המקום להשוואה נוספת בין קז לחברו ללהקה כהנא; כהנא השתמש גם הוא בטכניקות לו-פיי דומות באלבום המופת הגדול שלו "שכחתי איך לאכול", שגם הוא נשמע לפרקים כמו אלבום מחווה למשחקי מחשב. אבל כהנא יצא אלבום כבד ומדכא ביותר, והאלבום של קז הרבה יותר משמח ומגניבול; ניכר שכמו שהוא אמר בראיון ל-NRG, "הפרויקט הזה מתקשר עם דברים שאני אוהב כל החיים".

ההשוואה לכהנא הופכת בלתי נמנעת בשל העובדה שקז שר וכתב מילים באלבום. קז לא זמר גדול אבל יש לו קול נעים, בעיקר בשיר הכי טוב באלבום, “Baby on my back” (יש באלבומונצ'יק רק 5 קטעים, עליהם עבד קז שנתיים!). השיר בעצם מציג את הפאזה הנוכחית של קז שבעצם מתקשרת באופן ברור למהות האלבום- קז הוא אב טרי ויש לו ילדה בבית, מה שזורק אותו לילדותו שלו ולסאונדים של 1979, השנה בה הקסיוטון יצא לשוק. “Babe, you got something growing in you” שר קז בשיר “Something on me” בו הוא גם עושה ביט-בוקסינג אפקטיבי; קז אמנם ממשיך לחרוך במות עם כהנא המשתכר-תמיד, אבל הוא גם אב במשרה מלאה וזה מאוד יפה. בקטע האחרון “Spell language”,  קז אף מפנה את המיקרופון ל"זמר אורח" שהוא בעצם צעצוע מדבר, פריט נוסטלגיה אורגינל מהסבנטיז, שבקול מכני סטיבן-הוקינגי "שר" את הקטע- שמתחקה שוב עם שורשי הילדות הנאיבית של קז.

מכל ההשתפכויות שלי קצת קשה לתאר איך האלבום נשמע, אבל הסאונד האנלוגי המיוחד של האלבום וההקשר המשפחתי שלו עושים אותו לאלבום קטן-גדול: זה ממש לא אלבום מינליסטי וקז באמת עושה מהמכשיר הזה תזמורת שלמה, וזה אולי מה שקז הילד רצה לעשות כשיהיה גדול- להקליט אלבום שלם עם הקסיוטון. מהבחינה הזו קז הגשים חלום מוסיקלי, ומה יותר טוב מזה? הדבר היחיד שאני יכול להגיד לחובתו של הפרויקט הזה הוא- למה כל כך קצר? יש כאן בהחלט פוטנציאל לאלבום באורך מלא. אולי זה יותר מדי תובעני ליצור אלבום שלם עם מקלדת מצחיקה מ-1979, אבל 17 הדקות של האלבומון עוברות מאוד מהר ומשאירות הרבה טעם של עוד. מי יודע, אולי עוד תהיה תחייה מחודשת של הקסיוטון, בזכות השימוש הנהדר של קז בכלי. מישהו יודע כמה זה עולה באיביי?

מילה לסיום: הפוסט הזה הוא פוסט ראשון שמתפרסם במקביל גם בעכבר העיר, במדור חדש שנקרא מועדון הבלוג, ביחד עם פוסטים מבלוגים משובחים אחרים: בלוג של יאיר יונה, "המאזין" של עידו שחם, ו"סיפור.כיסוי". אתם מוזמנים להתעדכן, ותודה לניר גורלי ולחבר'ה מ"עכבר" על הצ'אנס.

My Favorite Trane

יש הרבה מוזיקאים שאני מאוד אוהב ומוקיר. חלקם, כמו זאפה, קפטן ביפהארט, פיטר האמיל או מאיר אריאל הם ממש מורים לחיים, ואת מה שלמדתי מהם אני מיישם גם בתחומים בחיים שלא קשורים למוזיקה. מורה אחד כזה, והמוזיקאי שיש לי הכי הרבה דיסקים אצלו בבית, הוא הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. מה יש באיש הזה שגורם לאנשים להתייחס אליו כאל איש דת ממש (יש אפילו כנסייה על שמו)? קשה לומר. אבל קולטריין הוא דוגמא מדהימה לשילוב המושלם בין מוח ללב, בן שכלתנות לרגש. ברגע שהוא נושף לתוך הסקסופון, משהו במולקולות באוויר משתנה, זה פשוט ככה. מעבר ליכולות המדהימות של טריין והאופן שהוא מנגן, שבאמת יש בו משהו מיסטי, טריין גם עבר תהליך התפתחותי מדהים כמוזיקאי; למעשה, בקריירה לא ארוכה במיוחד- 12 שנה- טריין עבר תהפוכות והתקדמויות בקצב מואץ ביותר, שיכול היה להכיל כמה וכמה קריירות של מוזיקאים אחרים; מחניכות קשה ומאתגרת אצל מיילס דיוויס, דרך פריצה אדירה קדימה במעבדה של תלוניוס מונק, אלבומי הסולו הראשונים שהציגו יכולת טכנית מדהימה שזכתה לכינוי sheets of sound, משם לג'אז מודלי ששבר את השכלולים ההרמוניים המתוסבכים, ואז שינוי סגנון חריף לאוונגרד רוחני שעד היום מאתגר ושנוי במחלוקת. מה אגיד, אני פשוט אוהב מאוד את האיש הזה, כפי שכתבתי כבר כאן, וכאן, וכאן....ועכשיו גם כאן.

לאחרונה קראתי תזה שכתב מוסיקולוג בשם סקוט אנדרסון (Scott Anderson) אודות קולטריין, בו הוא בוחן את ההתפתחות המוסיקלית והמסע האישי-רוחני המטלטל שקולטריין עבר בין השנים הכי טובות שלו, 1960-1967, שהתחילו עם גיבוש הרביעייה הקלאסית המיתולוגית שלו , איתה הקליט את עבודותיו הפופלריות והמוערכות ביותר, והסתיימו עם החמישייה שלו, הרכב הרבה יותר קשה לעיכול. מה שמצא חן בעיניי בתזה של אנדרסון, שבאישורו האישי אני עושה לה כאן אדפטציה (את התזה כולה אני ממליץ מאוד לקרוא כאן), הוא השימוש שלו בקטע אחד מאוד מפורסם של קולטריין- הואלס “My Favorite things”, מתוך "צלילי המוזיקה" של רוג'רס והמרשטיין, סוג של "להיט" של קולטריין. אנדסון בוחן ביצועים שונים- לפעמים שונים מאד- של קולטריין לקטע הזה לאורך השנים, ומדגים את ההתפתחות של קולטריין לכיוונים יותר ויותר נועזים, ניסיוניים והרפתקניים. קולטריין הקליט המון מוסיקה, אבל ל-“My Favorite things” (אני אקרא לו מעכשיו MFT) יש באמת מקום מיוחד, וזהו אחד הקטעים המוזיקליים הכי אהובים אליי. אני אשתדל מאוד לצמצם למינימום ההכרחי את השימוש בתיאוריה מוזיקלית של הרמוניה וכו', מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את התזה המקורית.

הביצוע הראשון של קולטריין ל- MFT, שהוא גם ביצוע האולפן היחיד של הקטע הזה, הוא מתוך אלבום באותו השם שיצא ב-1961. באלבום הזה מנגנים אלווין ג'ונס על התופים, מק'קוי טיינר על הפסנתר, ובאסיסט עלום בשם סטיב דיוויס. שנה מאוחר יותר יחליף אותו ג'ימי גאריסון, מה שיגבש סופית את הרביעייה הקלאסית של קולטריין. זהו אלבום מאוד חשוב בקריירה של קולטריין, בגלל MFT, מכמה סיבות: קודם כל, MFT  הוא מופת של ג'אז מודלי. למרות שטריין מנגן את הוריאציה שלו לשיר של רוג'רס והמרשטיין, כל האלתורים הם על מה שנקרא Vamp, כלומר אקורד קבוע, ולא על האקורדים של השיר עצמו כפי שהיה מקובל בבי-בופ והארד בופ. טריין מטשטש בחוכמה את ההגדרות של מינור ומז'ור בקטע וזה נותן לו יופי חמקמק. שנית, קולטריין מציג כאן לראשונה נגינה בסקסופון סופראן, כלי שנחשב מיושן וארכאי, למעשה עד ל-MFT. ואולי הכי חשוב, הקטע הזה איכשהו הפך ללהיט ברדיו (בגרסה מקוצרת כמובן) וזה מה שחשף את קולטריין לקהל הרחב; זו גם אחת הסיבות שקולטריין כל כך אהוד גם על אנשים מחוץ לחוג המאוד מצומצם של הג'אז. מה שכל כך הורס בביצוע הראשון הזה הוא- האלגנטיות והעדינות שלו. קולטריין והחבורה מנגנים בצניעות ובאצילות אמיתית וזה כל כך יפה, מה שאולי מתבטא הכי הרבה בסולו הנהדר של מק'קוי טיינר; העדינות הזו תיעלם בהדרגה עם השנים. עוד משהו שבולט מאוד הוא ההשפעות של מוסיקה מחוץ לעולם הג'אז- יש בנגינה שלו על הסופרן הרבה מאפריקה וממוסיקה הודית, מה שמתקשר לרצון של קולטריין לתקשר עם המאזינים באופן שמתעלה על ג'אז רגיל (לא סתם מאוחר יותר קולטריין יקליט קטעים בשם “Africa” ו-“India”).

הביצוע השני הוא שנתיים מאוחר יותר, מתוך פסטיבל ניופורט 1963, ומופיע באלבום In Newport. קולטריין והרביעיה שלו כבר התבססו והקליטו כבר כמה אלבומים מעולים. אבל ההבדל בין הביצוע הזה לקודמו הוא אדיר. קודם כל יש פה שינוי נגנים- ג'ימי גאריסון מנגן על הבאס, ורוי היינס, מתופף אגדי נוסף, מחליף את אלווין ג'ונס הגדול שבאותו זמן היה בגמילה מהרואין. בניגוד גמור לצניעות המרוסנת של הביצוע המקורי, הביצוע כאן הוא סוער, גועש, וסוחף ביותר; למעשה זהו הביצוע האהוב עליי של הקטע. כולם פה הרבה יותר משולהבים ויש לביצוע תחושה של קטע רוק אפילו. קודם כל, הרית'ם סקשן מנגנת הרבה יותר סוער- בניגוד לדיוויס וגו'נס שבקטע המקורי היו מאוד מופקים, גאריסון ובעיקר היינס יוצאים מגדרם ומנגנים באקסטזה; היינס לא ניגן הרבה עם קולטריין אבל הוא למעשה מנגן כאן סולו תופים לאורך כל הקטע, אף מכת תופים שלו לא נשמעת כמו המכה הבאה, הוא תמיד בתנועה ובעיניי זה מה שמגדיר מתופף טוב. וטריין? הוא פשוט מנגן כמו אדם בטראנס, אין מילים אחרות להגדיר את זה, הוא מפרק את הקטע ואת הכלי שלו לגורמים וזה הכי רחוק שאפשר ללכת עם הסקסופון מבלי לפרוץ את הגבולות ולהתחיל לנגן ממש אוונגרד ו-out there כמו שיקרה בעוד שנתיים. אשר לומר שבשלב הזה, קצת כמו שנברג בתחילת הקריירה שלו שמיצה עד קצה היכולת את הפיתוחים ההרמוניים של ואגנר בטרם פרץ את תקרת הזכוכית והחל להלחין מוזיקה אטונלית, גם טריין הגיע למיצוי הנגינה ה"קונבנציונלית" והוא יתחיל מעתה והלאה לשבור את הכלים- בהתחלה בהדרגתיות ולאחר מכן באטרף.

ביצוע שלישי שהתזה דנה בו גם הוא מפסטיבל ניופורט, שנתיים מאוחר יותר, שנת 1965 ויצא באלבום משותף של קולטריין עם ארצ'י שפ בשם New Thing at Newport.  כדי להבין את הרקע לביצוע הזה צריך להבין את המהפך האדיר בסגנון המוזיקלי של קולטריין בשנת 1965, השנה בה חצה את הקווים ועבר לנגן פרי ג'אז בועט. בהשראת נגנים צעירים יותר כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, וכן חלוצים בני גילו כמו ססיל טיילור ואורנט קולמן, טריין החל לנגן יותר ויותר אוונגרדי תוך שימוש בטכניקות קיצוניות יותר של נגינה ומעבר למבנים מוזיקליים פתוחים ומופשטים יותר ויותר; המוסיקה הפכה כאוטית וחסרת קצב יותר ויותר ורוב הקהל של טריין לא אהב את זה, כולל חברי ההרכב שלו שמצאו את המוסיקה רועשת וחסרת הגיון. אני ממליץ על כל אלבום שטריין עשה בשנה המרתקת הזאת, בה לדעתי עשה את אלבומיו הטובים ביותר, סדרה מדהימה של הקלטות שמתחילה בעצם מ-A love Supreme הקלאסי שהוקלט בסוף 1964 ועד Meditations (האלבום האהוב ביותר עליי של קולטריין) שיצא בסוף 1965, הסדרה הזו מתאפיינת ברמות הולכות וגוברות של אטונליות, אקספרמנטליות ואבדן של קצב מוגדר. ההקלטה בניופורט 1965 תופסת את טריין בדיוק באמצע של המעבר הזה, בו הרביעייה הקלאסית עדיין לא התפרקה אבל מנגנת באופן אוונגרדי ודיסוננטי מאוד. אפשר ממש לשמוע כאן את המתחים הפנימיים והכאוס בתוך ההרכב- המבנה של הקטע עדיין דומה לזה של ההקלטה המקורית אבל כבר ממכות התופים האלימות של אלווין ג'ונס בהתחלה אפשר להבין את הסטרס שההרכב נמצא בו: הרביעייה מנגנת באופן אלים ואגרסיבי, מק'קוי טיינר הולך הרבה יותר רחוק מאי פעם בסולו שלו, וטריין עצמו קורע את הצורה של הכלי שלו עם חריקות וצפצופים. אם זאת, זוהי הגרסה הפחות אהובה עליי, משום שניכר שאף אחד מהנגנים לא ממש מרוצה מהתוצאה; בסוף השנה, נופל דבר כאשר טיינר וג'ונס, שנגנו עם קולטריין חמש שנים ברציפות, עוזבים את הלהקה בטריקת דלת.

רביעיית ג'ון קולטריין: קולטריין, טיינר, גאריסון, ג'ונס

קולטריין לא קפא על השמרים והקים הרכב חדש, שניצנים שלו הופיעו כבר באלבום המעבר האולטימטיבי Meditations. סביב טריין וג'ימי גאריסון שנשאר נאמן נבנה הרכב חדש, שונה לחלוטין מקודמו, שניגן מוסיקה שונה בתכלית. בהרכב היו אשתו של טריין, אליס הקולטריין האדירה, שהצטרפותה ללהקה נתקלה בהרמת גבות מסוימת, ובנקודה זו הסגנון שלה היה עדיין מאוד מושפע מטיינר- היא עוד לא פיתחה את הסגנון המיוחד שלה, והייתה לפני שיאה; ראשיד עלי, המתופף הנפלא שבמקום לנסות להיכנס לנעליו הענקיות של אלווין ג'ונס יצר נעליים שונות לגמרי, ועדיין הוא לדעתי מתופף הפרי ג'אז הטוב ביותר אי פעם; וחומר הנפץ האמיתי של ההרכב, הסקסופוניסט הפרוע ביותר  של התקופה, פרעה סנדרס. המוסיקה השתנתה לגמרי, הפכה פתוחה ואבסטרקטית, ואיתה גם השתנה לגמרי “My Favorite things”. הגרסה שהוקלטה במועדון ה-Vanguard ב-1966 ויצאה באלבום המעולה Live at the village Vangaurd again! כבר שונה באופן ראדיקלי מהגרסאות המסורתיות- המבנה של הקטע הרבה יותר פתוח ולא נשאר ממנו יותר מדי, אין כאן שום תחושה של וואלס או של כל קצב אחר, התיפוף של ראשיד עלי נשמע כאילו הוא בא מגלקסיה אחרת לגמרי, וכשפרעה סנדרס מתחיל לנגן על הטנור שלו, כל זכר למבנה המקורי ולשיר עצמו נמחק לחלוטין, הוא מתעלם לחלוטין מהקטע עצמו ופשוט מנגן מה שבא לו. זו חרות מוחלטת אבל היא מלווה גם בכאוס ובהרס של העבר, של הסדר הטוב, ורבים מאוד לא היו מסוגלים לעכל את מה שנתפס כהרס עצמי של קולטריין. למה המוזיקה של קולטריין הפכה להיות כל כך מכוערת, תהו מעריציו, מה הוא מנסה להשיג? אגב, התזה לא עוסקת בביצוע הזה, אבל אני מוסיף אותו כאן.

חמישיית קולטריין מימין לשמאל: עלי, גאריסון, אליס, ג'ון, סנדרס

הביצוע האחרון שהתזה עוסקת בו, שהוקלט בסיבוב ההופעות של טריין ב-1966 ביפאן ויצא בדיסק המרובע Live In Japan, מראה שזו לא מוזיקה מכוערת, אלא הרכב פורץ גבולות של נגנים מעולים שמתעלים על הגדרות וקונבנציות. בסיבוב ההופעות הזה טריין וההרכב באמת מראים מה הם מסוגלים לעשות, כאשר הסולואים של הנגנים יכולים להגיע גם ל-20 דקות ויותר. ובהתאמה, הביצוע המונומנטלי ל-MFT  מתפרש כאן על פני לא פחות מ-57 דקות, פי ארבע מהביצוע המקורי ההוא מ-1961. למעשה הוא מתחיל מסולו באס נהדר ללא ליווי של ג'ימי גאריסון, על פני 14 דקות- כלומר, אפילו הסולו הזה ארוך יותר מהביצוע המקורי כולו. בנקודה הזו למבנה של MFT  אין כמעט קשר למבנה המקורי ויהיה מי שיטענו שאפשר אפילו לוותר על הכותרת של השיר. טריין מדהים בשני סולואים ארוכים, כולל אחד על סקסופון אלט, כלי שלא ניגן בו כמעט בכלל, אליס קולטריין נותנת סולו יפהפה, והכי מרשים הוא דווקא פרעה סנדרס שכהרגלו לא מתייחס כמעט למנגינה המקורית של MFT  אבל מראה שהוא לא רק ילד מופרע והסולו שלו מפתיע באיפוק (היחסי) שלו. ביצוע עוצר נשימה, שצריך לקחת בערך שבוע שלם של האזנה כדי לעכל אותו, ומראה את שיא ההתפתחות המוזיקלית של טריין. אגב, זהו אינו הביצוע המוקלט האחרון- קיים ביצוע נוסף שהוקלט בהופעה המוקלטת האחרונה של טריין, אך שם איכות ההקלטה כל כך גרועה שלא ניתן ממש להקשיב לו; כמו כן קיים בבוטלגים גם ביצוע מיתולוגי שכולל את טריין, סנדרס ואלברט איילר- הלוא הם האב, הבן ורוח הקודש של הג'אז; הייתי נותן הרבה כדי לשמוע אותו, ואולי הוא ייצא מתישהו. הנה כמה דקות מתוך הביצוע הענק הזה:

ואו, איזה מסע. אין הרבה מוסיקאים שעברו תהפוכות מדהימות כאלה. אין הרבה מוסיקאים בעלי עומק כזה. אלו הסיבות שבגללן אני חוזר לקולטריין שוב ושוב, בכל פעם אני מוצא בו משהו אחר, חדש, הוא כל כך Ahead. אני כל כך מעריץ אותו על המסע הזה, החיפוש המתמיד הזה, חוסר הנוחות עם הקיים והנסיון המתמיד להשתנות ולהתחדש. קולטריין הוא אמן דגול, ואני מקווה שהצלחתי, בעזרת סקוט אנדרסון ו-"my Favorite things", להדגים ולו על קצה הקרחון למה.

השותפה לדירה

השבוע התחלתי לראות את "האלבומים", הסדרה של קוטנר בערוץ 8, והפרק הראשון שראיתי היה על אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אלבום כל כך מדהים ומונמנטלי, בלי ספק אחת היצירות הגדולות שנעשו בארץ, כל כך מונומנטלי שבעיניי שום דבר שאביתר עשה מאז לא מגיע לקרסוליו. כמו שהאלבום מופלא גם סיפור העשייה שלו והפרק עליו היו נהדרים. אחד הדברים שבעצם מתגבשים מהפרק הוא שזו לא יצירה רק של בנאי, אלא היה מאחוריו צוות שלם של עוזרים שהחזיקו לו את היד: צח דרורי, אסף אמדורסקי, חיים שמש, קורין אלאל. בנקודה מסוימת, צח דרורי, המעבד שיש לו מניות אדירות על האלבום, אומר שכשהוא ואביתר החלו לעבוד על האלבום, אביתר היה "שבור לב" והוא "לא ידע מה זה שבור לב". לפי מה שדרורי אומר, השירים של האלבום נוצרו מתוך שברון לב. בשלב אחר הדיון מתמקד ב"שמתי לי פודרה", שם אביתר בנאי אומר משהו מאוד משונה- שהוא הביא לשיר את שותפתו לדירה, אפרת בן צור, ש"במקרה" שרה נורא יפה, אז הוא הכניס אותה לשיר.

וזהו. זה כל האזכור שיש לאפרת בן צור בהקשר של הפרק על אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אה, יש שם עוד שתי תמונות סטילס שלה. אין ראיון איתה, כל המעורבות שלה באלבום מתוארת בשתי שניות בדיוק. אולי ברגע השיא של הפרק הדיון מגיע בשיר הכי כואב, טעון, וטוב באלבום, שיר מלא כעס, זעם וקנאה, אחד משירי הפרידה הכי קשים ויוקדים ושונאים שמישהו אי פעם כתב למישהי בעברית, וזה כמובן "תאטרון רוסי" עם השורות הבלתי נשכחות "אני כועס ומקווה שתכשלי, שתמשיכי לרעוד ולפחד משיגעון, אמן תישארי לבד לנצח". בנאי אומר שהוא כבר לא שר את השיר הזה בגלל השורות האלה, כי זה לא משהו יפה לאחל למישהו להישאר לבד לנצח, ואחרי שאביתר מסכים לנגן את סוף השיר בביצוע נהדר ומלא פאתוס כמו השיר המקורי, קוטנר אומר לו-"אתה עדיין כועס עליה, הא?"

שותפה לדירה- איזה אנדרסטייטמנט. למי שלא מכיר ולא יודע, אפרת בן צור הייתה בת זוגו של בנאי לפני האלבום, והיא הרבה יותר מ"שותפה לדירה"- היא בעצם מושא השיר "תיאטרון רוסי" ("יפה וערומה בתיאטרון רוסי" מתייחס ישירות להצגה "כפר" בתיאטרון "גשר" בה אפרת בן צור הופיעה בין השאר בסצנת עירום קצרה). אי אפשר לפספס את זה שהיא המוזה לשברון הלב של בנאי. ועוד משהו- בקרדיטים של האלבום, אביתר מודה לכל מי שניגן עימו באלבום, למשפחתו, והתודה האחרונה היא- "לאפרת". לא ברורה לי ההחלטה להתעלם ממנה בדוקמנטרי הזה- אולי לבקשתו של בנאי או לבקשתה שלה- אבל היא סוג של נוכח נפקד בכל מה שקשור לאלבום הזה.

אני נורא נורא אוהב את אפרת בן צור,ורציתי לכתוב עליה המון זמן. חשבתי בהתחלה לכתוב עליה בסדרת האנדרדוגים שלי אבל זה לא יהיה מדויק שכן בן צור היא לא בדיוק אנדרדוג כמו שהאחרים היו- היא אף פעם לא הייתה חלק בלהקה ואף פעם לא הייתה בצל של אף אחד; לעומת זאת היא עדיין לא נתפסת כזמרת. בן צור היא בעיקר שחקנית שפעם בחמש-שש שנים מקליטה אלבום ומופיעה בתדירות די דומה, ומקריאת ראיונות איתה נראה כי היא עצמה לא ממש תופסת את עצמה כזמרת או כמוזיקאית, וגם לא ממש כשחקנית. בן צור היא סוג של חייזר סהרורי, קצת כמו שבנאי עצמו מצטייר מ"האלבומים". באיזשהו מקום, החיבור בינהם על רקע רומנטי ואומנותי הגיוני מאוד- שניהם יוצרים אמנות שמפליגה למחוזות לא מוכרים לרובנו; בנאי מתאר עולם חצי-אוטיסטי של אדם מוזר שלא מתחבר ולא מבין מה הולך, ולעומתו בן צור מצטיירת כילדה נצחית, חולמנית ומנותקת שלא מנסה אפילו להתחבר. מאוד מוצא חן בעיניי הדימיון ביניהם, בזרות ובניתוק המשותפים שלהם, ברגישות הרבה, בעולמות הפנימיים שהם מציירים. כמובן, בן צור כנראה תמיד תיזכר כ"זאת שעליה נכתב 'תיאטרון רוסי' וזאת ששרה ב'שמתי לי פודרה'", מה שעושה אותה סוג של אנדרדוג של אביתר בנאי.

לגבי המוזיקה שלה, בן צור היא מסוג האמנים שמחלקים אנשים לשתי מחנות- אלו שלא מסוגלים בשום פנים לשמוע את הקול הילדותי, הגבוה, המאנפף והמשונה שלה, ואלו שנמסים והופכים לשלולית דמעות כשהם שומעים את הקול הזה. אני, מיותר לציין, שייך למחנה השני, כפי שקרה לי בהופעה קטנה בה ראיתי את בן צור עם עוד איזה עשרים איש ב"צוללת צהובה" בירושלים לפני כמה שנים. פשוט בכיתי כמו ילד קטן. קודם כל, בן צור בצניעותה לא תסכים אבל אני חושב שהיא מלחינה יוצאת מהכלל, אולי דווקא מהמשחק הילדותי הזה במנגינות. ודבר שני זה כמובן הקול שלה, שלדעתי הוא ממש שמיימי.

ב-2006 בן צור הוציאה אלבום שני, חסר שם. 5 שנים עברו מאז אלבום הבכורה שלה, "צוללת". באופן מעניין, הצוות מאחורי "צוללת" היה כמעט זהה לצוות שעשה את "אביתר בנאי"- צח דרורי, אסף אמדורסקי ובנאי עצמו שאף תרם כמה לחנים. לאלבום השני באה בן צור אחרת- בלי בנאי, ההימור שלי הוא שהם החליטו לנתק קשר אבל אני באמת לא יודע לבטח, אבל עם צוות גדול של מוזיקאים תומכים- אסף ואייל תלמודי, אדם שפלן, שלומי שבן, עודד פרח, ברי סחרוף וחברי בום פם ורוקפור. אבל בעיקר השינוי הגדול הוא ההתבססות המוחלטת על לחנים של בן צור, ולמעט טקסט אחד- "הילדה שרה לנחל" של לאה גולדברג שעוד נגיע אליו- טקסטים של בן צור; כך שזהו למעשה אלבום ההתבגרות שלה.

"אפרת בן צור" הוא אחד האלבומים הישראליים הכי הכי  אהובים עליי. זה מסע בתוך זרם תודעה של אישה-ילדה (בן צור הייתה בת 37 כשיצא האלבום), שבמשפט ילדותי אחד ופשוט גוללת עולם שלם של הנפש. אני חושב שהטקסטים של בן צור- לכאורה פשטניים ואולי אפילו דלים מבחינת תוכן- הם חסרי תקדים במוזיקה הישראלית, יהיה מי שיגיד שהם דלים, אני חושב שהם פשוט מזוככים. יש בכתיבה שלה איזה יסוד מיסטי, חמקמק, מטאפיזי אפילו, שמעיד על אישיות סהרורית וחולמנית. המסעות של בן צור בתוך חלומות, זכרונות, רעיונות, רגשות ומחשבות הם כובשים ומסחררים. בעולם של בן צור שורה סופר נאיבית כמו בשיר "אבוא אלייך": "אבוא אליך ביום הזה, יהיה יום בהיר, אקח אותך לטוס איתי באווירון, ביום הזה לא נסתיר את אהבתנו" יכולה להתקיים בלי הרמת גבה, כי זו בן צור וזה העולם שלה. שלא לדבר על "כבר הרבה ימים", בלי ספק השיר הכי מדהים באלבום עם לחן פסיכדלי יוצא מהכלל, שבו היא "חולמת, אני חולפת אחורה בזמן, ממשיכה לפני שהיינו, אני עומדת אותו מקום, ועל העצים יש סרטים לבנים, יש פרחים, יש רוח קולה, שם ילדה עם אמא שלה, ויש שקט". בום- השורות האלה מצמידות אותי לכסא, אני לגמרי שם עם בן צור ואמא שלה. העולם הפנימי הזה סופר שברירי ונראה קפוא בזמן, כל העולם החיצוני ממשיך לרוץ, כמו בשיר המופלא עם הלחן הכי יפה באלבום, "חושבת על זה" :"מטוס חוצה את השמיים, אני בבית, אהוביי נסעו רחוק רחוק, כתבו על ארצות יפות, וזה עשה להם טוב", ואז היא גם ממיסה אותי עם השורות "לא אוהבת לעזוב, אני חולמת על זה, אני חולמת לאהוב".

 ויש בעולם הזה גם הרבה הפרעות והרבה יסודות מעורערים, כמו בשירים "עוד לא שם", עם הלחן הכי כסאחיסטי ומסתורי שבו בן צור שרה: "משהו נעשה, שהיה צריך להיעשות, הלוואי ויהיה לי אומץ להמשיך, עוד לא שם אך בקרוב אהיה", ובשיר הכי רוקי באלבום, "מפלצת", שבו מכניסה בן צור באופן מבריק שתי שורות מתוך קריאת שמע על המיטה, שהן אולי המוטו לכל האלבום בעיניי: "ואל יבהלוני רעיוני, וחלומות רעים והרהורים רעים". וואו, זה ממש פרויד פוגש את הרמב"ם פוגש את....אביתר בנאי. האויב הכי גדול של הנפש, של כל אחד מאיתנו, ושל בן צור עצמה, הוא אנחנו בעצמנו, עם המחשבות שלנו. אז מי פה פשטני? בעצם בן צור מגישה כאן את אחד האלבומים הכי עמוקים ואינטרוספקטיביים במוסיקה הישראלית אי פעם.

התייחסות מיוחדת מגיעה לשיר "הילדה שרה לנחל". למעשה השיר הזה הופיע קודם באלבום "שרות לאה גולדברג" שבו מגוון זמרות שרו שירים מוכרים יותר ופחות של המשוררת. השיר הזה בולט כאן מאוד, משם שבן צור הצליחה לבחור שיר של משוררת אחרת ולהתאים אותו כמו כפפה אליה. למעשה מקריאת המילים יכולתי לחשוב שבן צור עצמה כתבה את השיר: "לאן ישא הזרם את פני הקטנים, למה הוא קורע את עיני, ביתי הרחק בחורשת אורנים, עצובה אוושת אורני". נראה שבן צור ממש נבחרה ע"י יד הגורל לשיר את השיר הזה, והזהות בינה לדמות הדוברת בשיר נראית מושלמת.

וזה לא הכל, יש כאן גם כאמור מוסיקה נפלאה. בן צור היא לא ממש נגנית, היכולת שלה בגיטרה מסתכמת פחות או יותר בנגינה על מיתר אחד (ובאמת בקרדיטים של חלק מהשירים היא כתובה כמנגנת ב"מיתר"), אבל יש לה פמליה שלמה של חברים תומכים, חברים למסע, והאלבום מגוון מאין כמוהו; מהפסנתר הדומיננטי והעמוק של שלומי שבן ב"כל יום", דרך עיבוד המיתרים והמלודיקה של פיטר רוט ב"אבוא אלייך", דרך ההזיה ההיפנוטית של "כבר הרבה ימים", הופעת האורח המלבבת של בום פם ב"שטה" (בעיקר הטובה של טובי), השילוב המהמם בין הבנג'ו של יוצא "הברירה הטבעית" מיגל הרשטיין לחמת החלילים של אייל תלמודי ב"חושבת על זה", לגיטרה הקלאסית המתגלגלת של אורי בראונר כנרות ב"עוד לא שם", הדיסטורשנים המחוספסים של רוקפור ב"מפלצת" ועד הגיטרות החשמליות המלטפות והמרגיעות של ברי סחרוף ב"אחר כך יתגשמו" היפהפה שמסיים את האלבום ואת המסע לעולם של בן צור, שיר סופר אופטימי שבו בן צור בעצם אומרת לנו שהיא תשרוד את המסעות שלה.

אפרת, אפרת...איזה אלבום, איזה מסע מרגש. אני כבר מת לשמוע את האלבום החדש שלך שכולו שירי המשוררת אמילי דיקנסון. מת לדעת לאיזה מסע תקחי אותי הפעם. 

אירי, אוסטרי, אמריקאית וסקוטי נפגשים באלבום

במוזיקה הישראלית, אחד מחותמי ההיכר המובהקים ביותר של "איכות" הוא שירי משוררים מולחנים, או הלחנת טקסטים של סופרים. באופן מעניין, המוסד הזה כמעט ולא קיים במוזיקה דוברת אנגלית. יש כמה דוגמאות ספורות (למשל The Raven של לו ריד לפי אדגר אלן פו) אבל הקונספט הזה ממש לא נפוץ. קונספט הרבה פחות נפוץ הוא הלחנת טקסטים בקונטקסט של ג'אז, וזה בדיוק מה שמייקל מנטלר (Michael Matler), מלחין וחצוצרן ג'אז אוסטרי, עושה כבר כמה וכמה עשורים.

מייקל מנטלר

מנטלר עושה מה שקרוי Third Stream, שזה מין ניסיון לשלב בין מרכיבי ג'אז כמו שימוש בתזמור ג'אזי ואלתור, לבין הלחנה קלאסית פרופר. מה שעושה את מנטלר לייחודי ומרתק הוא שהוא לא מסתפק בכך אלא גם משלב ג'אז חופשי, אוונגרד, ואפילו רוק מתקדם, ולא בוחל בשיתופי פעולה עם מוזיקאים שהקשר שלהם לג'אז רופף ביותר כמו רוברט וויאט, מריאן פיית'פול או מתופף פינק פלויד ניק מייסון. ומה שעושה את מנטלר לעוד יותר מיוחד הוא השימוש שלו בטקסטים של סופרים מודרניים ביותר במוזיקה שלו. מנטלר לא כותב רק מוסיקה אינסטרומנטלית אלא גם מוסיקה שכוללת שירה ומתייחסת למילה הכתובה. חשוב לציין כי מנטלר לא כותב פזמונים בסטייל קול פורטר, אלא יותר כמו פורמט הלידר במוזיקה הקלאסית. כך למשל יצר מנטלר אלבום נפלא שמוקדש לשירי המשורר הקודר אדוארד גורי בשם The Hapless Child בהשתתפותו של רוברט וויאט, את  האלבום Silence שהוקדש לטקסטים של המחזאי הרלוד פינטר (גם בהשתתפות וויאט, קווין קוין ואחרים), השתתף באלבומים הנהדרים שאשתו באותה תקופה, הפסנתרנית והמלחינה המופלאה קרל הבליי (Carla Bley) עשתה עם טקסטים של משורר בשם פול היינס (אני חייב מתישהו לארוז את עצמי ולכתוב על יצירת המופת האגדית של בליי, Escalator Over the Hill) ועוד רבים. אבל נראה שאיש המילים שמנטלר אוהב הכי הרבה, ושמנטלר הקדיש לו הכי הרבה עבודות, הוא הסופר והמחזאי האירי הדגול סמואל בקט (Samuel Beckett).

סמואל בקט (תמונה מדהימה, לא?)

נראה שאת בקט, מגדולי הסופרים והמחזאים של המאה העשרים, אין כל כך צורך להציג; נראה שאת עולם האבסורד האפל, הקודר, המייאש והמצחיק של "מחכים לגודו", "סופמשחק" ומחזות אבסורד קלאסיים אחרים, כל אחד מכיר ולו במקצת. צד שפחות ידוע לציבור של בקט ויותר לדוקטורנטים לספרות (אותם אלה שמנסים לקרוא את Finnegans wake  של ג'ויס, שבקט הוא סוג של ממשיך דרך שלו והיה גם חניך שלו) הוא כתיבת רומנים; בקט כתב למשל את ה"טרילוגיה" המפורסמת שלו ("מולוי", "מלון מת", “The Unnamable”), ספרים שבהם לא ברור לעולם האם יש עלילה, מה קורה בה, מהן הדמויות והאם הן קיימות בכלל (אני מאוד ממליץ על הספרים האלה אבל הם בין הספרים הקשים ביותר שיצא לי לקרוא, בעיקר האחרון); זה נראה כאילו הטקסטים של בקט מתקיימים ביקום מקביל שאין בו את המימדים שיש ביקום שלנו (בעיקר לא את מימד הזמן, שנראה קפוא אצל בקט), וזה מה שכל כך מוצא חן בעיניי ביצירה שלו- היא לגמרי מתקיימת בעולם משלה עם חוקים פיזיקליים-ספרותיים ייחודיים. הדמויות של בקט- בהנחה שאפשר לקרוא להן כך- הן מין קול שמדבר בלי גוף, או בגוף מנוון ונרקב, ובלי ממשות ותוהה תמיד עד כמה הוא והמציאות כפי שהוא תופס אותה קיימים בכלל, ועד כמה הקיום הזה שווה משהו. משהו ששווה לומר הוא שבקט כתב את הספרים- במתכוון- בשפה שאינו בקיא בה ואינה שפת האם שלו, צרפתית, ורק מאוחר יותר תרגם אותם בעצמו לאנגלית, כדי ליצור פרוזה "חסרת סגנון".

אולי הטקסט הכי קיצוני של בקט, שלדעתי לא תורגם מעולם לעברית, הוא ספר שנקרא “How It Is”. בספר הזה, כמו בפרק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס שבקט העריץ כל כך, אין שום סימני פיסוק והוא כתוב כולו בפסקאות לקוניות ובלתי תקינות דקדוקית, כמו טלגרמות; גיבור הספר, אם הוא קיים, זוחל בתוך בוץ בחשכה כשעל גבו שק עמוס קופסאות שימורים, כשרק הצליל של הנשפויותיו שלו נשמע, והוא מהרהר על "חייו". הטקסט הזה, קשה וסבוך כמו שהוא, הוא גם ספר מרגש ועצוב מאוד. תפיסת העולם של בקט, שנודע כמשפיע מאוד על הפילוסופיה האקיסטנציאליסטית, כל כך פסימית ועם זאת כל כך עמוקה (בניגוד למשל, לזו שמציג אסי דיין בימים אלו ב"ד"ר פומרנץ", סרט שאמנם יש לו רגעים אבל בגדול הוא שטחי וריקני). הספר עצמו קשה מאוד לקריאה, בקט חוזר שוב ושוב על אותם משפטים מינימליסטים ונוקשים המנוסחים בקצרנות אימתנית וברפיטטיביות אוטיסטית וקצת פסיכוטית, אבל האפקט שלו על הקורא גדול מאוד.

Alone in the mud yes

The dark yes

Sure yes

Panting yes

Someone hears me no

No one hears me no

Murmuring sometimes yes

When the panting stops yes

Not at other times no

In the mus yes

To the mud yes

My voice yes

Mine yes

No another’s yes

Mine alone yes

sure yes

When the panting stops yes

 On and off yes

A few words yes

A few scraps yes

That no one hears no

But less and less no answer

Less and less

קרלה בליי

ב-1974 מנטלר יצר את האלבום No Answer בהשתתפות בליי על פסנתר וקלידים, סולן "קרים" ג'ק ברוס- איש רב פעלים ומוזיקאי מוכשר עד כאב שמגיע לו פוסט נפרד, חבר רב שנים של מנטל רובליי וזמר מהמם- על השירה, וחצוצרן הפרי-ג'אז הדגול דון צ'רי שמדי פעם מבליח עם חצוצרת הכיס שלו. מנטלר עצמו לא מנגן אלא אחראי על ההלחנה והעיבודים. למרות הרקע הג'אזי של המשתתפים האלבום אינו ניתן להגדרה כג'אזי פרופר, אם כבר הוא נשמע כמו הלחמה בלתי ברורה בין ג'אז, רוק ומוזיקה אטונלית לפסנתר של שנברג. זה היה האלבום הראשון בו עסק מנטלר בטקסטים, והוא בחר לעבוד עם קטעים מתוך How It Is. הנוכחות של צ'רי קטנה מאוד, ולמעשה האלבום ברובו הוא דואט בין הפסנתר של בליי, שהוא רב הבעה ומאוד רבגוני, לשירה של ברוס, שבתחילת האלבום, קצת כמו הטקסט של בקט, מאוד נוקשה- בקטעים מסוימים הוא למעשה שר תו אחד לכל אורך הקטע, אך בחלקים אחרים, בעיקר אלו שבהם הוא שר עם אוברדאבים של עצמו- הוא דווקא מלא פאתוס ומדגים את היכולות המרשימות מאוד שלו, ברוס מעביר באופן מצמרר את הייאוש הקיומי של ה"דובר". מה שיפה באלבום המצוין הזה הוא השירות שהוא עושה לטקסטים של בקט- האלבום הרבה יותר "אכיל" מהטקסטים של בקט לבדם, והוא מצליח לספק תשתית מוזיקלית מצוינת ל"סיפור" שבקט מנסה להעביר.

ג'ק ברוס

Hard to believe too yes that I have a voice

Yes in me yes when the panting stops yes

Not at other times no and that I murmur yes

I yes in the dark yes in the mud yes

For nothing yes but it must be believed yes

אני לא יודע מה הייתה תגובתו של בקט לאלבום הזה ולניסיונות אחרים של מנטלר לתרגם את הטקסטים שלו למוזיקה (כמו למשל האלבום Many Have No Speech, בהשתתפות ברוס, וויאט ופיית'פול- איזה ליינאפ חלומי), אבל לדעתי התוצאה כאן היא יצירה מצוינת. קודם כל, עצם הרעיון לקחת טקסט כל כך מאתגר יכול להעביר צמרמורת בגבו של כל אדם שמנסה להלחין טקסט; שנית, מנטלר מאחד את הטקסטים עם המוזיקה שלו לכדי משהו שגדול מסכום חלקיו, וכמו שהספר של בקט מתקיים בעולם משלו, גם האלבום הזה לא ממש נשמע כמו שום דבר אחר. 

לסיום- הנה כמה ביצועים מדהימים לקטעים מהאלבום מתוך הופעה של מנטלר בפרנקפורט ב-1987,שימו לב להרכב החלומי שכולל לא פחות מברוס, ניק מייסון על תופים, דון פרסטון מאימהות ההמצאה של זאפה על קלידים, ג'ון גרייבס מהנרי קאו על הבאס וריק פרן על גיטרה: