יום שבת, 24 במרץ 2012

My Favorite Trane





יש הרבה מוזיקאים שאני מאוד אוהב ומוקיר. חלקם, כמו זאפה, קפטן ביפהארט, פיטר האמיל או מאיר אריאל הם ממש מורים לחיים, ואת מה שלמדתי מהם אני מיישם גם בתחומים בחיים שלא קשורים למוזיקה. מורה אחד כזה, והמוזיקאי שיש לי הכי הרבה דיסקים אצלו בבית, הוא הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. מה יש באיש הזה שגורם לאנשים להתייחס אליו כאל איש דת ממש (יש אפילו כנסייה על שמו)? קשה לומר. אבל קולטריין הוא דוגמא מדהימה לשילוב המושלם בין מוח ללב, בן שכלתנות לרגש. ברגע שהוא נושף לתוך הסקסופון, משהו במולקולות באוויר משתנה, זה פשוט ככה. מעבר ליכולות המדהימות של טריין והאופן שהוא מנגן, שבאמת יש בו משהו מיסטי, טריין גם עבר תהליך התפתחותי מדהים כמוזיקאי; למעשה, בקריירה לא ארוכה במיוחד- 12 שנה- טריין עבר תהפוכות והתקדמויות בקצב מואץ ביותר, שיכול היה להכיל כמה וכמה קריירות של מוזיקאים אחרים; מחניכות קשה ומאתגרת אצל מיילס דיוויס, דרך פריצה אדירה קדימה במעבדה של תלוניוס מונק, אלבומי הסולו הראשונים שהציגו יכולת טכנית מדהימה שזכתה לכינוי sheets of sound, משם לג'אז מודלי ששבר את השכלולים ההרמוניים המתוסבכים, ואז שינוי סגנון חריף לאוונגרד רוחני שעד היום מאתגר ושנוי במחלוקת. מה אגיד, אני פשוט אוהב מאוד את האיש הזה, כפי שכתבתי כבר כאן, וכאן, וכאן....ועכשיו גם כאן.

לאחרונה קראתי תזה שכתב מוסיקולוג בשם סקוט אנדרסון (Scott Anderson) אודות קולטריין, בו הוא בוחן את ההתפתחות המוסיקלית והמסע האישי-רוחני המטלטל שקולטריין עבר בין השנים הכי טובות שלו, 1960-1967, שהתחילו עם גיבוש הרביעייה הקלאסית המיתולוגית שלו , איתה הקליט את עבודותיו הפופלריות והמוערכות ביותר, והסתיימו עם החמישייה שלו, הרכב הרבה יותר קשה לעיכול. מה שמצא חן בעיניי בתזה של אנדרסון, שבאישורו האישי אני עושה לה כאן אדפטציה (את התזה כולה אני ממליץ מאוד לקרוא כאן), הוא השימוש שלו בקטע אחד מאוד מפורסם של קולטריין- הואלס “My Favorite things”, מתוך "צלילי המוזיקה" של רוג'רס והמרשטיין, סוג של "להיט" של קולטריין. אנדסון בוחן ביצועים שונים- לפעמים שונים מאד- של קולטריין לקטע הזה לאורך השנים, ומדגים את ההתפתחות של קולטריין לכיוונים יותר ויותר נועזים, ניסיוניים והרפתקניים. קולטריין הקליט המון מוסיקה, אבל ל-“My Favorite things” (אני אקרא לו מעכשיו MFT) יש באמת מקום מיוחד, וזהו אחד הקטעים המוזיקליים הכי אהובים אליי. אני אשתדל מאוד לצמצם למינימום ההכרחי את השימוש בתיאוריה מוזיקלית של הרמוניה וכו', מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את התזה המקורית.


הביצוע הראשון של קולטריין ל- MFT, שהוא גם ביצוע האולפן היחיד של הקטע הזה, הוא מתוך אלבום באותו השם שיצא ב-1961. באלבום הזה מנגנים אלווין ג'ונס על התופים, מק'קוי טיינר על הפסנתר, ובאסיסט עלום בשם סטיב דיוויס. שנה מאוחר יותר יחליף אותו ג'ימי גאריסון, מה שיגבש סופית את הרביעייה הקלאסית של קולטריין. זהו אלבום מאוד חשוב בקריירה של קולטריין, בגלל MFT, מכמה סיבות: קודם כל, MFT  הוא מופת של ג'אז מודלי. למרות שטריין מנגן את הוריאציה שלו לשיר של רוג'רס והמרשטיין, כל האלתורים הם על מה שנקרא Vamp, כלומר אקורד קבוע, ולא על האקורדים של השיר עצמו כפי שהיה מקובל בבי-בופ והארד בופ. טריין מטשטש בחוכמה את ההגדרות של מינור ומז'ור בקטע וזה נותן לו יופי חמקמק. שנית, קולטריין מציג כאן לראשונה נגינה בסקסופון סופראן, כלי שנחשב מיושן וארכאי, למעשה עד ל-MFT. ואולי הכי חשוב, הקטע הזה איכשהו הפך ללהיט ברדיו (בגרסה מקוצרת כמובן) וזה מה שחשף את קולטריין לקהל הרחב; זו גם אחת הסיבות שקולטריין כל כך אהוד גם על אנשים מחוץ לחוג המאוד מצומצם של הג'אז. מה שכל כך הורס בביצוע הראשון הזה הוא- האלגנטיות והעדינות שלו. קולטריין והחבורה מנגנים בצניעות ובאצילות אמיתית וזה כל כך יפה, מה שאולי מתבטא הכי הרבה בסולו הנהדר של מק'קוי טיינר; העדינות הזו תיעלם בהדרגה עם השנים. עוד משהו שבולט מאוד הוא ההשפעות של מוסיקה מחוץ לעולם הג'אז- יש בנגינה שלו על הסופרן הרבה מאפריקה וממוסיקה הודית, מה שמתקשר לרצון של קולטריין לתקשר עם המאזינים באופן שמתעלה על ג'אז רגיל (לא סתם מאוחר יותר קולטריין יקליט קטעים בשם “Africa” ו-“India”).


הביצוע השני הוא שנתיים מאוחר יותר, מתוך פסטיבל ניופורט 1963, ומופיע באלבום In Newport. קולטריין והרביעיה שלו כבר התבססו והקליטו כבר כמה אלבומים מעולים. אבל ההבדל בין הביצוע הזה לקודמו הוא אדיר. קודם כל יש פה שינוי נגנים- ג'ימי גאריסון מנגן על הבאס, ורוי היינס, מתופף אגדי נוסף, מחליף את אלווין ג'ונס הגדול שבאותו זמן היה בגמילה מהרואין. בניגוד גמור לצניעות המרוסנת של הביצוע המקורי, הביצוע כאן הוא סוער, גועש, וסוחף ביותר; למעשה זהו הביצוע האהוב עליי של הקטע. כולם פה הרבה יותר משולהבים ויש לביצוע תחושה של קטע רוק אפילו. קודם כל, הרית'ם סקשן מנגנת הרבה יותר סוער- בניגוד לדיוויס וגו'נס שבקטע המקורי היו מאוד מופקים, גאריסון ובעיקר היינס יוצאים מגדרם ומנגנים באקסטזה; היינס לא ניגן הרבה עם קולטריין אבל הוא למעשה מנגן כאן סולו תופים לאורך כל הקטע, אף מכת תופים שלו לא נשמעת כמו המכה הבאה, הוא תמיד בתנועה ובעיניי זה מה שמגדיר מתופף טוב. וטריין? הוא פשוט מנגן כמו אדם בטראנס, אין מילים אחרות להגדיר את זה, הוא מפרק את הקטע ואת הכלי שלו לגורמים וזה הכי רחוק שאפשר ללכת עם הסקסופון מבלי לפרוץ את הגבולות ולהתחיל לנגן ממש אוונגרד ו-out there כמו שיקרה בעוד שנתיים. אשר לומר שבשלב הזה, קצת כמו שנברג בתחילת הקריירה שלו שמיצה עד קצה היכולת את הפיתוחים ההרמוניים של ואגנר בטרם פרץ את תקרת הזכוכית והחל להלחין מוזיקה אטונלית, גם טריין הגיע למיצוי הנגינה ה"קונבנציונלית" והוא יתחיל מעתה והלאה לשבור את הכלים- בהתחלה בהדרגתיות ולאחר מכן באטרף.


ביצוע שלישי שהתזה דנה בו גם הוא מפסטיבל ניופורט, שנתיים מאוחר יותר, שנת 1965 ויצא באלבום משותף של קולטריין עם ארצ'י שפ בשם New Thing at Newport.  כדי להבין את הרקע לביצוע הזה צריך להבין את המהפך האדיר בסגנון המוזיקלי של קולטריין בשנת 1965, השנה בה חצה את הקווים ועבר לנגן פרי ג'אז בועט. בהשראת נגנים צעירים יותר כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, וכן חלוצים בני גילו כמו ססיל טיילור ואורנט קולמן, טריין החל לנגן יותר ויותר אוונגרדי תוך שימוש בטכניקות קיצוניות יותר של נגינה ומעבר למבנים מוזיקליים פתוחים ומופשטים יותר ויותר; המוסיקה הפכה כאוטית וחסרת קצב יותר ויותר ורוב הקהל של טריין לא אהב את זה, כולל חברי ההרכב שלו שמצאו את המוסיקה רועשת וחסרת הגיון. אני ממליץ על כל אלבום שטריין עשה בשנה המרתקת הזאת, בה לדעתי עשה את אלבומיו הטובים ביותר, סדרה מדהימה של הקלטות שמתחילה בעצם מ-A love Supreme הקלאסי שהוקלט בסוף 1964 ועד Meditations (האלבום האהוב ביותר עליי של קולטריין) שיצא בסוף 1965, הסדרה הזו מתאפיינת ברמות הולכות וגוברות של אטונליות, אקספרמנטליות ואבדן של קצב מוגדר. ההקלטה בניופורט 1965 תופסת את טריין בדיוק באמצע של המעבר הזה, בו הרביעייה הקלאסית עדיין לא התפרקה אבל מנגנת באופן אוונגרדי ודיסוננטי מאוד. אפשר ממש לשמוע כאן את המתחים הפנימיים והכאוס בתוך ההרכב- המבנה של הקטע עדיין דומה לזה של ההקלטה המקורית אבל כבר ממכות התופים האלימות של אלווין ג'ונס בהתחלה אפשר להבין את הסטרס שההרכב נמצא בו: הרביעייה מנגנת באופן אלים ואגרסיבי, מק'קוי טיינר הולך הרבה יותר רחוק מאי פעם בסולו שלו, וטריין עצמו קורע את הצורה של הכלי שלו עם חריקות וצפצופים. אם זאת, זוהי הגרסה הפחות אהובה עליי, משום שניכר שאף אחד מהנגנים לא ממש מרוצה מהתוצאה; בסוף השנה, נופל דבר כאשר טיינר וג'ונס, שנגנו עם קולטריין חמש שנים ברציפות, עוזבים את הלהקה בטריקת דלת.

רביעיית ג'ון קולטריין: קולטריין, טיינר, גאריסון, ג'ונס


קולטריין לא קפא על השמרים והקים הרכב חדש, שניצנים שלו הופיעו כבר באלבום המעבר האולטימטיבי Meditations. סביב טריין וג'ימי גאריסון שנשאר נאמן נבנה הרכב חדש, שונה לחלוטין מקודמו, שניגן מוסיקה שונה בתכלית. בהרכב היו אשתו של טריין, אליס הקולטריין האדירה, שהצטרפותה ללהקה נתקלה בהרמת גבות מסוימת, ובנקודה זו הסגנון שלה היה עדיין מאוד מושפע מטיינר- היא עוד לא פיתחה את הסגנון המיוחד שלה, והייתה לפני שיאה; ראשיד עלי, המתופף הנפלא שבמקום לנסות להיכנס לנעליו הענקיות של אלווין ג'ונס יצר נעליים שונות לגמרי, ועדיין הוא לדעתי מתופף הפרי ג'אז הטוב ביותר אי פעם; וחומר הנפץ האמיתי של ההרכב, הסקסופוניסט הפרוע ביותר  של התקופה, פרעה סנדרס. המוסיקה השתנתה לגמרי, הפכה פתוחה ואבסטרקטית, ואיתה גם השתנה לגמרי “My Favorite things”. הגרסה שהוקלטה במועדון ה-Vanguard ב-1966 ויצאה באלבום המעולה Live at the village Vangaurd again! כבר שונה באופן ראדיקלי מהגרסאות המסורתיות- המבנה של הקטע הרבה יותר פתוח ולא נשאר ממנו יותר מדי, אין כאן שום תחושה של וואלס או של כל קצב אחר, התיפוף של ראשיד עלי נשמע כאילו הוא בא מגלקסיה אחרת לגמרי, וכשפרעה סנדרס מתחיל לנגן על הטנור שלו, כל זכר למבנה המקורי ולשיר עצמו נמחק לחלוטין, הוא מתעלם לחלוטין מהקטע עצמו ופשוט מנגן מה שבא לו. זו חרות מוחלטת אבל היא מלווה גם בכאוס ובהרס של העבר, של הסדר הטוב, ורבים מאוד לא היו מסוגלים לעכל את מה שנתפס כהרס עצמי של קולטריין. למה המוזיקה של קולטריין הפכה להיות כל כך מכוערת, תהו מעריציו, מה הוא מנסה להשיג? אגב, התזה לא עוסקת בביצוע הזה, אבל אני מוסיף אותו כאן.

חמישיית קולטריין מימין לשמאל: עלי, גאריסון, אליס, ג'ון, סנדרס


הביצוע האחרון שהתזה עוסקת בו, שהוקלט בסיבוב ההופעות של טריין ב-1966 ביפאן ויצא בדיסק המרובע Live In Japan, מראה שזו לא מוזיקה מכוערת, אלא הרכב פורץ גבולות של נגנים מעולים שמתעלים על הגדרות וקונבנציות. בסיבוב ההופעות הזה טריין וההרכב באמת מראים מה הם מסוגלים לעשות, כאשר הסולואים של הנגנים יכולים להגיע גם ל-20 דקות ויותר. ובהתאמה, הביצוע המונומנטלי ל-MFT  מתפרש כאן על פני לא פחות מ-57 דקות, פי ארבע מהביצוע המקורי ההוא מ-1961. למעשה הוא מתחיל מסולו באס נהדר ללא ליווי של ג'ימי גאריסון, על פני 14 דקות- כלומר, אפילו הסולו הזה ארוך יותר מהביצוע המקורי כולו. בנקודה הזו למבנה של MFT  אין כמעט קשר למבנה המקורי ויהיה מי שיטענו שאפשר אפילו לוותר על הכותרת של השיר. טריין מדהים בשני סולואים ארוכים, כולל אחד על סקסופון אלט, כלי שלא ניגן בו כמעט בכלל, אליס קולטריין נותנת סולו יפהפה, והכי מרשים הוא דווקא פרעה סנדרס שכהרגלו לא מתייחס כמעט למנגינה המקורית של MFT  אבל מראה שהוא לא רק ילד מופרע והסולו שלו מפתיע באיפוק (היחסי) שלו. ביצוע עוצר נשימה, שצריך לקחת בערך שבוע שלם של האזנה כדי לעכל אותו, ומראה את שיא ההתפתחות המוזיקלית של טריין. אגב, זהו אינו הביצוע המוקלט האחרון- קיים ביצוע נוסף שהוקלט בהופעה המוקלטת האחרונה של טריין, אך שם איכות ההקלטה כל כך גרועה שלא ניתן ממש להקשיב לו; כמו כן קיים בבוטלגים גם ביצוע מיתולוגי שכולל את טריין, סנדרס ואלברט איילר- הלוא הם האב, הבן ורוח הקודש של הג'אז; הייתי נותן הרבה כדי לשמוע אותו, ואולי הוא ייצא מתישהו. הנה כמה דקות מתוך הביצוע הענק הזה:

ואו, איזה מסע. אין הרבה מוסיקאים שעברו תהפוכות מדהימות כאלה. אין הרבה מוסיקאים בעלי עומק כזה. אלו הסיבות שבגללן אני חוזר לקולטריין שוב ושוב, בכל פעם אני מוצא בו משהו אחר, חדש, הוא כל כך Aheadאני כל כך מעריץ אותו על המסע הזה, החיפוש המתמיד הזה, חוסר הנוחות עם הקיים והנסיון המתמיד להשתנות ולהתחדש. קולטריין הוא אמן דגול, ואני מקווה שהצלחתי, בעזרת סקוט אנדרסון ו-"my Favorite things", להדגים ולו על קצה הקרחון למה.

5 תגובות:

  1. פוסט נפלא נפלא נפלא
    כל הכבוד. הולך להאזין לכל הביצועים אחד אחרי השני.
    סטיב 'ארט' דיוויס ניגן עם קולטריין גם אחר כך באלבום john coltrane quartet plays הנפלא והדחוק לשוליים , הוא ניגן בס שני בטייק של קולטריין על nature boy

    ואגב #2, קולטריין ניסה לשחזר את ההצלחה המסחרית של MFT כשהקליט לאלבום שהזכרתי את Chim Chim Cheree, קלאסיקה בפני עצמה, אבל זה לא תפס(למרות שזה יופי של ביצוע)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יאיר! לא ידעתי שסטיב דיוויס וארט דיוויס זה אותו אחד...אגב הוא גם ניגן באסנשן הנשגב.

      לגבי צ'ים צ'רי, האמת היא שאחרי ההצלחה של MFT טריין ניסה לשחזר את הנוסחא- וואלס עם סקסופון סופראן שמבוסס על קטע פופ- עם קטעים אחרים, כמו GREENSLEEVS שמופיע באפריקה בראס או THE INCH WORM מתוך האלבום COLTRANE, וגם צ'ים צ'רי הוא אחד מאותם ניסיונות לשחזור. כולם מעולים אבל אף אחד לא מדגדג את MFT.

      מחק
  2. One of my favorite posts...

    השבמחק
  3. אין לי מילים לתאר את המאמר הזה. תודה רבה!

    השבמחק