יום שישי, 18 במאי 2012

עושים איימי



כשאיימי ווינהאוס, ענקית הסול/ אר-אנ-בי הבריטית-יהודית, עשתה את הצפוי מכל והלכה לעולמה באופן טראגי, כיאה לאגדת רוק אמיתית, היה ברור שהיא הולכת להיזכר לדורות. מופע המחווה לווינהאוס, שארגנה עמותת "לב אוהב" בבמה המכובדת של התאטרון הלאומי, לב הקונצנזוס הישראלי, הוא ממש לא אירוע של מה בכך. בין רשימת המכובדים אפשר היה לראות את ציפי לבני לדוגמא. מעניין אותי מה ויינהאוס, לא בדיוק דמות חינוכית שהמילה שמתחילה ב-f מופיעה תכופות בשיריה, הייתה אומרת אם הייתה יודעת שיו"ר אופוזיציה ומועמדת לראשות ממשלה לשעבר יושבת ושומעת מופע משיריה. אם הייתה חסרה גושפנקא לכך שווינהאוס השאירה חותם על תרבות הפופ של זמננו, על אף פועלה הקצרצר, המופע ניפק אותה בענק.

אמנית מסוגה של ויינהאוס, אגדה עוד בחייה, זמרת גדולה מהחיים שיש לה סגנון והגשה ייחודיים לחלוטין, היא מלכודת לא פשוטה: נראה שכאשר מנסים לשיר ויינהאוס קל מאוד להיגרר ולנסות לשיר כמוה. כמובן שזה אזור מסוכן להיכנס אליו, משום שיש מעט מאוד זמרות (וזמרים הרפתקניים) שיכולים להיתלות באילנות גבוהים כאלה. למרות שווינהאוס לא המציאה את הקול השחור וגם לא את הניסיון הלבן לשיר מוזיקה שחורה, טביעת האצבע המוזיקלית שלה ובעיקר העומק והכנות שלה בלתי ניתנים לחיקוי. הסיבה העיקרית שבגללה המוזיקה של ויינהאוס עובדת טוב כל כך היא החיבור האדיר שלה לשירים. כשבקליפ ל-“Back to black” היא הולכת להלוויה של ליבה שלה, אי אפשר שלא להאמין לזה. לא מספיק לשיר את השירים האלה, צריך גם לחיות אותם.

המופע התבסס, כראוי למופע מחווה לדיווה, בעיקר על זמרות, ובעיקר על יוצאי תכניות ריאליטי שירה- "כוכב נולד" והיריבה הגדולה “The Voice”. כמחווה לויינהאוס, המופע נתן הרבה כבוד למקור, מה שהתבטא בעיקר בלהקת הליווי המצוינת שהייתה נאמנה להרכב שליווה את ויינהאוס, מחטיבת כלי הנשיפה דרך זמרי הליווי האנרגטיים ועד לרמת הכובעים והחליפות ששידרו את אותה גרוביות וכיפיות של המוזיקה של ויינהאוס, שבדרך כלל היא עליזה גם כשהטקסטים קודרים. אבל כמובן שזה לא הכל- התפקיד הגדול היה כמובן של הזמרים ובעיקר הזמרות. כאן אפשר היה לראות חלוקה לשני סוגי ביצועים: אלו שהסתמכו בעיקר על המקור הווינהאוסי, בשירה, בסגנון ההגשה ובלבוש, ואלו שניסו לתת פרשנות אחרת. לדעתי, מי שניסה לעשות ויינהאוס לפי הספר נקלע למחוזות של מנייריזם, כמו בביצוע של סיוון בנהם ל-“Wake up alone” או של מיכל שפירא ל- “Take that box”. גם אפרת גוש, שעשתה סוג של ויינהאוס בעברית וזה עבד לה מצוין בשירים כמו "אה אה אה" ו"ממחר דף חדש", נקלעה לאותו מקום בביצוע פושר ל-“Amy Amy Amy”. מי שלא הצליחה לעשות ויינהאוס, למרות הופעה מוצלחת כפרפורמנס, הייתה לירז צ'רכי שהופקדה על “Back to black”, אולי גדול שירי ויינהאוס; צ'רכי הייתה בולטת מאוד על הבמה אבל לא הצליחה, לטעמי, להתמודד עם הטון הקודר והאפל של השיר.

לעומת זאת, מי שכן הלך על זווית יותר אישית גם הצליח יותר. דיאנה גולבי הדהימה בביצוע מעולה לשיר המרטיט “Love is a losing game”, בהופעה שנראה ששאבה השראה דווקא מבריטית לבנה אחרת עם קול שחור עמוק, אדל. איה כורם, שתמיד חשבתי שיש לה קול מצוין אבל חומרים בינוניים, הוכיחה מה היא מסוגלת ב-“Me and Mr. Jones” המקפיץ. נינט, השם הגדול באירוע, סיימה את המופע כיאה למעמדה בשיר הכי מזוהה עם הדמות של ויינהאוס, “Rehab”, בעיבוד מיוחד שהתחיל א-קאפלה עם הלהקה מוחאת כפיים. מי שמאוד הפתיע לטובה היה לירן דנינו; דנינו התראיין לפני המופע והודה כי הוא לא מעריץ את ויינהאוס ולא אוהב את שיריה, והצטייר שהוא לא הולך להתאמץ במיוחד, אבל אולי דווקא בזכות חוסר ההיכרות עם ויינהאוס הוא נתן ביצוע חזק ובלתי משוחד ל-“Valerie” . הביצוע הכי טוב של המופע שייך, ובלי הרבה תחרות, לסיוון טלמור שהתחברה לגמרי ל- “Just Friends” הרגאיי-י. הביצועים האלו הצליחו להתקשר לויינהאוס בלי להיות ספוג השראה ממנה, וזה בעיניי קאבר טוב.

מילה לסיום צריכה להיאמר על מעמד הארוע. איימי ויינהאוס הייתה הכל חוץ מדמות ממלכתית: חייה היו רצף מתמשך של צרות, היא כיבסה את הכביסה המלוכלכת לעיניי כל, והמוזיקה שלה הייתה סוערת ומושכת בדיוק בגלל כל הדברים האלה. עם כל ההקפדה וההשקעה במופע לפרטיו, הממלכתיות של המעמד לא הלמה את מושא המחווה. אי אפשר לשמוע שירים סוחפים כמו “Valerie” או “Rehab” כשאתה ספון בכיסאך, אתה צריך לקום ולרקוד אותם, וזה בעיקר מה שהיה חסר במופע. בין אם בגלל הקהל עצמו או באמנים המבצעים, המופע לא התרומם וגג האולם לא עף באוויר מהאמוציות ומהאנרגיות. מופע מחווה לאיימי ויינהאוס צריך להיעשות בפורמט אחר, של יותר סקס, סמים ורוקנרול. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה