הנזיר והרביעייה

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה לאקסצנטריות, לביזאריות, לתמהונות. יש משהו מאוד כובש בסטראוטיפ של הגאון המוזר. למשל, למרות שהידע המתמטי שלי שואף לאפס, אני נורא מתעניין במתמטיקאים עצמם; למשל, המרדף אחרי המשפט האחרון של פרמה, או הספר שיצא לאחרונה אודות המתמטיקאי התמהוני גריגורי פרלמן, שסירב לפרס של מיליון דולר בתחום המתמטיקה. אותו דבר אפשר לומר על האובססיה שלי על הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, זה פשוט מרתק שמישהו אקסצנטרי ומופרע, על גבול האוטיסט, משקיע מאמצים כה רבים על משהו אזוטרי לחלוטין שרק הוא בכל העולם מבין.

מין מתמטיקאי מופרע ואקסצנטרי שכזה הוא אגדת הג'אז הגדולה, הפסנתרן שרק מהשם שלו אתה מבין שיש לך עסק עם אדם יוצא דופן, ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk). זהו אחד המאסטרים הגדולים באמת, מין שילוב של אותו מתמטיקאי היפותטי ותמהוני שמתעסק כל חייו באיזו חידה אזוטרית, ילד אינדיגו בעל תובנות על טבעיות, ונזיר זן מופרך במיוחד. מה שיפה בתלוניוס ובמוזיקה שלו הוא שהוא מצליח להיות הכי קיצוני בכלים הכי מסורתיים; המוזיקה שלו משוגעת לגמרי, היא עקומה, תלושה, א-סימטרית, המלודיות דיסוננטיות, הקצב לא מתפצל לחלקים שווים, הביט לא נופל איפה שצריך, כל הכללים נשברים ומופרים בזה אחר זה, והכי חשוב- שום דבר לא מובן מאליו והכל בלתי צפוי. אבל למרות הכל, הוא מצליח להישמע מלודי, סוחף וחם, ולא פורץ את הגבולות כמו שפסנתרני פרי ג'אז עשו אחריו, שזה פשוט ללכת עוד צעד אחד מעבר לתהום (מי אמר ססיל טיילור?). ואכן, למרות שהלחין בסך הכל כמה עשרות של לחנים, מונק הוא אחד ממלחיני הג'אז האהובים בכל הזמנים, דווקא בגלל המוזרות שלו.

לכל מי שרוצה לדעת מה זה מוזיקאי גדול, או יותר בסיסי- מה זה מוזיקאי בכלל, אני מציע לפנות ליו-טיוב הכי קרוב ומהר למצוא קטעי וידאו של מונק (ויש הרבה). זו פשוט חגיגה לעיניים: מונק, שתמיד חובש כובע משונה לראשו, נראה כמו הומלס משוגע שהתפרץ אל הפסנתר. הוא מנגן בצורה משונה מאוד- כמו תוקף את הפסנתר, באצבעות ישרות שמתנגחות עם הקלידים, בתנועה עצבנית ועם המון כח מרוסן, הוא לא משתמש בפדאלים של הפסנתר אלא מעדיף לתופף את הקצב בצורה מוזרה גם כן. בהתחלה קשה מאוד להבין את זה, ועוד יותר קשה לאהוב את זה, זה נשמע כאילו הוא לא יודע בכלל לנגן. אבל הוא יודע, וזה היופי, כי כשמונק מנגן, ועוד יותר כשהוא לא מנגן, אפשר ממש לראות שהוא חושב. הוא באמת חושב על מה הוא מנגן עכשיו ועל מה הצעד הבא, הנגינה היא כמו משחק שחמט כשהקלידים הלבנים והשחורים הם כמו חיילי שחמט. ואצל מונק שום דבר לא בוער, ואין שום בעיה עכשיו להפסיק לנגן לכמה שניות או להפסיק לנגן בכלל וגם לקום ולהתחיל את הריקוד המוזר שלו, עוד אגדה בפני עצמה. אבל, אחרי שקצת מתרגלים מבינים כמה יפה המוזיקה של מונק, כמה חן יש בה.

כמו במקרה של צ'ארלס מינגוס ואלברט איילר, שני ג'אזיסטים אחרים שדיברתי עליהם בהזדמנויות קודמות, בלתי אפשרי להפריד בין האישיות של מונק למוזיקה שלו, הן זהות לגמרי. בכל זאת, רציתי לנסות לדבר על המוזיקה של מונק באופן קצת יותר מנותק מהאימאג' הציבורי המוטרף של מונק. ובעצם אני רוצה לכתוב על אלבום מחווה נפלא למונק ולמוזיקה שלו, וזהו האלבום Monk Suite של אחת מרביעיות המיתרים המפורסמות והפופולריות ביותר בעולם, הקרונוס קוורטט (Kronos Quartet). קרונוס היא רביעייה מאוד וותיקה שהוקמה בסיאטל ב-1973 ע"י הכנר דיוויד הרינגטון, לאחר שהאחרון שמע את היצירה האוונגרדית “Black Angels” של המלחין ג'ורג' קראמב והחליט שהוא רוצה להקים רביעייה שתנגן מוזיקה כזו. הקרונוס מתמחים במוזיקה מודרנית חדשה של מלחינים "רציניים", כמו פיליפ גלאס וטרי ריילי וסטיב רייך, אבל הם מפורסמים בקהל הרחב בזכות הקרוסאוברים שהם עושים מדי פעם לעולם המוזיקה הפופולרית. הפסקולים של הסרטים של דארן אורנופסקי "רקוויאם לחלום" ו"המעיין", שהקרונוס נוטלים בהם חלק חשוב ביותר, כבר מאוד מפורסמים ומושרשים בתרבות. בנוסף הקרונוס ניגנו עם אסטור פיאצולה, הטייגר ליליז, טום ווייטס, ביורק, אלן גינסברג ועוד רבים וטובים.

אחד הפרויקטים הכי ראויים ומוערכים שהם עשו הוא האלבום Monk Suite (יצא ב-1985) העיבוד של היצירות המורכבות, המגושמות והמשונות של מונק לרביעיית מיתרים הוא רעיון ממש מבריק וממש מתקבל על הדעת; מונק היה אחד המלחינים הכי מוכשרים קלאסית בג'אז, והוא השקיע המון מאמצים ורצינות בלחנים שלו, עד כדי כך שניתן להתייחס אליו כאל מלחין קלאסי "רציני". הקטעים שנבחרו הם ממש ה"להיטים" הגדולים של ת'לוניוס. בקטעים מסוימים, כמו “Epistrophy” הסוער והעקום, או אולי הקטע הכי מורכב, אניגמטי וקשה לנגינה של מונק, “Brilliant corners” (כשמו של אלבום הפריצה של מונק מ-1956), מונק נשמע כמו מלחין מודרני אמיתי, והעיבוד למיתרים מזכיר את הרביעיות של שוסטקוביץ' למשל. קטעים אחרים, כמו “Rhythm-a-ning” או “Misterioso” מדגימים את הממזריות של מונק, הלחנים הקופצניים הקטנים האלה שלו, היציאות באין כניסה, מה שנקרא באנגלית Quirkiness. ובשני לחנים הכי יפים של מונק, “Round midnight” הנצחי ו-“Crepuscule with Nelliee” הגאוני שהוקדש לאשתו, קטע שמונק החשיב ממש כ"קונצ'רטו" שלו, הביצועים של קרונוס ממש מדויקים ויושבים בול, ומראים כמה מונק היה באמת קרוב לעולם המוזיקה הקלאסית. בנוסף מבוצעים באלבום שני לחנים שאינם של מונק אלא דווקא של דיוק אלינגטון הגדול, אבל הם מבוצעים ומעובדים באופן שמשחזר במדויק את העיבודים שמונק עשה להם באלבום הקלאסי שלו “Theonious Monk Plays Duke Ellington” כך שאפשר לומר שאלו גם כן קטעים של מונק.

יש שני דברים יפים באלבום הזה- קודם כל הכבוד הרבה והרגישות שבה הקרונוס מטפלים בלחנים של מונק, הם באמת מתייחסים אליו בדיוק כמו שהם מתייחסים לכל מלחין "מכובד" אחר ושומעים את זה; הדבר השני הוא הייחוד של האלבום בכך שהקרונוס אינם מוזיקאי ג'אז וגם אינם מנסים להיות כאלה, הם בנו עיבודים שמכילים סולואים אבל הנגינה שלהם ממש לא נשמעת כמו כינור ג'אז, אין כאן קלישאות של סטפן גרפלי וג'אז צועני וטוב שכך. בגלל זה לא כל כך הבנתי מה עושה כאן בהופעת אורח הבאסיסט רון קארטר (Ron Carter), שמאלתר לפעמים על הקונטרבאס, כאילו הקרונוס לא יכולים להסתדר לבד וצריכים שחקן חיזוק (הבחירה בקארטר בכלל מוזרה כי קארטר הוא אמנם באסיסט אגדי שניגן עם כל הגדולים, אבל דווקא עם מונק הוא אף פעם לא ניגן והוא אינו קשור אליו בשום צורה כך שהנוכחות שלו לא מביאה ערך מוסף). בקטעים של אלינגטון יש אפילו נוכחות של מתופף- גם היא תמוהה ולא מוסיפה הרבה, הקרונוס הם רביעיית מיתרים והם מצוינים בזה וכל המוסיף גורע. אבל כל הטרוניות האלו הם סתם פיצ'יפקעס, זה אלבום מעולה ומרגש ויכול גם לשמש מבוא טוב לעולם המורכב ולא תמיד ידידותי של מונק.