דיוקן הבלוגר כסוג של מוזיקאי

אוקי. הבלוג מציין עוד מעט שנתיים לקיומו, ומאז דיברתי הרבה מאוד על אמנים אחרים- משנות השישים, שבעים, שמונים, תשעים, רוקרים, פאנקיסטים, פרוגרים, ג'אזיסטים, מוזיקאים ישראליים וגם מוסיקה קלאסית. הפוסט הזה הולך להיות שונה, כי אני רוצה לדבר קצת, לשם שינוי, עליי. ולא כבלוגר, לא ככותב על מוזיקה, אלא כעוסק במוזיקה.

אני לא מוזיקאי מקצועי. כלומר, מוזיקה היא לא המקצוע שלי, אלא, כמו השם של האוטוביוגרפיה של דיוק אלינגטון, מוזיקה היא הפילגש שלי. במקצועי, אם אפשר לקרוא לזה מקצוע בכלל, אני סטודנט לביולוגיה, בתקווה לנצח, כדי שלא איאלץ אף פעם להתמודד עם השאלה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, ואני מאחל לעצמי לא לעבוד בעבודה של "גדולים", תשע עד חמש כזה, אף פעם. מוזיקה, במובן של לנגן וליצור מוזיקה, תמיד הייתה חלק גדול ממני, אבל עד לא מזמן זה תמיד היה בחזקת the road not taken: סוג של קריירה פוטנציאלית מוחמצת שנהניתי להתרפק עליה בזמן שאני לא עושה כלום כדי לקדם אותה. עתיד בלתי מוגבל שאם אעשה החלטה כלשהי בהכרח אגביל אותו ואהרוס את הפנטזיה.  יכולתי להיות סטודנט באקדמיה למוזיקה, יכולתי להיות מוזיקאי תל אביבי מצליח יותר או פחות, וכולי וכולי. זה היה נוח לפנטז על העתיד המוזיקלי הלא ממומש שלי, בזמן שבעצם אני עושה דברים אחרים לגמרי. בשנים האחרונות פתאום אזרתי אומץ להופיע, לנגן עם אנשים, להקליט, לשחרר דברים, ופיתחתי לעצמי פרסונה נוספת של מוזיקאי כמעט אמיתי, שאני חי איתה בשלום. העובדה שאני לא צריך להתפרנס ממוזיקה, שיש לי דברים אחרים שאני משלם חשבונות בזכותם, משחררת אותי מכל מיני אילוצים שמוזיקאים אמתיים צריכים להתמודד איתם. אני מנגן ומופיע עם מה ועם מי שבא לי, כשבא לי, ולא צריך לעשות חלטורות. ואם יש מדי פעם אנשים שגם מוכנים לשמוע, לחוות דיעה, ואפילו לתפוס הופעה שלי- עשיתי את שלי.

אם תסתכלו מצד שמאל של הדף, תראו את ענן התגיות של הבלוג. זה ענן מייצג למדי של ההשפעות שלי: קולטריין, איילר, מארק ריבו, רוברט פריפ, אריס סאן, ניק קייב, בואי, פיטר האמיל, ליגטי,  ברייאן אינו, אמביינט, מינימליזם, פסיכדליה, אוונגרד, סיקסטיז, סבנטיז, פוסט פאנק, ג'אז, ג'אז חופשי, אינדי ישראלי, רוק מתקדם, פולק רוק, ועל אילו אפשר להוסיף גם קראוטרוק, כלזמר, בלקני, אפרוביט, ובזמן האחרון אפילו היפ הופ אינסטרומנטלי. אלו אבות המזון שלי ואלו הדברים שאני מנסה להשתמש בהם כדי ליצור משהו חדש.

שנים ניגנתי גיטרה עד שהיא התחילה לשעמם אותי. אז עברתי לסקסופון שבאופן די מפתיע שיפר לאין ערוך גם את נגינת הגיטרה שלי. הצעד הגדול הבא היה רכישת לופר, מה שאפשר לי ליצור מוזיקת לופים ולהיות להקה של איש אחד. היום, אחרי הרבה שנים שלעגתי וזלזלתי בנושא, אני גם לומד להשתמש בסימפולים ומגלה שזה עולם ומלואו שלא הערכתי אותו נכונה. כחלק מההבנה שאני לא מוזיקאי אמיתי, אלא קצת כמו שאינו הגדיר את עצמו- non-musician, הבנתי שאני לא וירטואוז, אין לי שמיעה אבסולוטית, אני לא יכול לקרוא תווים און דה ספוט וגם לא לנגן סולואים משמיעה. זה נובע גם ממוגבלות טבעית בנגינה, וגם מחוסר משמעת: אני ממש ממש שונא להתאמן, זה אף פעם לא מרגיש לי כמו נגינה "אמיתית". לכן אני מעדיף דווקא לנגן בכמה כלים ולא להתמחות באחד, לנסות לדבר בכמה שיותר שפות, גם אם אך אחת מהן היא לא שפת אם. אני לא מנסה לנגן "טוב" או "מהר" או "מרשים", אלא לנגן את מה שאני יכול, ומה שאני רוצה.

אחרי שנים של הרבה ניסיונות כושלים לנגן עם אנשים ולהקים הרכבים, וכמה התנסויות מעניינות ופוריות אחרות (כמו נגינה בהרכב Frankabilly שכתבתי עליה בעבר, או התנסות מוצלחת מאוד על להקת Trivial cuts), החלטתי לעשות את זה לבד. מכשיר הלופר שינה מאוד את התפיסה שלי כמוזיקאי ומבחינתי הוא הרבה יותר מסתם אפקט אלא אולפן הקלטה נייד לכל דבר. הקלטתי בעזרת חברי שי דיאמנט אלבום גיטרה סולו של מוזיקת לופרים בשם Every telling has a tailing . הופעתי ואני מתכוון להמשיך להופיע עם החומרים האלה (אפשר למצוא ביוטיוב), ואני גם מתחיל לעבוד על אלבום נוסף כזה, שהפעם הפוקוס בו יוקדש לכלי נשיפה. קצת קשה לי להגדיר את הסגנון, אני אוהב לכנות את זה כ-no jazz, כלומר איכשהו ג'אז נמצא שם תמיד ברקע באיזושהי צורה אבל יותר בתור השפעה, כלומר אני לא יודע מה זה בדיוק אבל זה בטוח לא ג'אז... חוץ מזה יש לי עוד הרבה תכניות, למשל אלבום של גיטרה קלאסית (שהתחלתי לעבוד עליו), אלבום גרסאות כיסוי אקוסטיות לאלבום הראשון של צלילי הכרם (רציני לגמרי, אם אתם קלרינטיסטים וזה נשמע לכם מעניין נא להשאיר תגובה בנושא)  והתכנית הכי גרנדיוזית שלי היא להקליט אלבום שכולו ביצועים לקטעים אינסטרומנטליים של קפטיין ביפהארט, על הכלי שביפהארט השתמש כדי להלחין אותם (עד כמה שניתן לומר שהוא הלחין), הפסנתר. תמיד היו לי פנטזיות מוזיקליות, והיום יש לי את הכלים- לוגיסטיים ומנטאליים- כדי להגשים אותם. וזה ממש כיף.

בשלושת החודשים האחרונים, אם לצטט את דני רובס ולהבדיל את הבית היהודי, משהו חדש מתחיל: אני עובד עם חבר בשם דורון אור על הרכב דואו ששמו בישראל- חונקי כמרים. בניגוד לחומרים שלי שהם כמעט אינסטרומנטליים לחלוטין, הפוקוס המרכזי כאן הוא דווקא טקסטים- לא מושרים, אלא מוקראים. נפגשנו דרך חבר משותף, התחלנו לנגן ולחלוק טקסטים, וגילינו שיש משהו בנוף המוזיקלי המקומי שחסר לשנינו- סאטירה. יש לנו מה לאמר על דברים שקורים פה, והרגשנו שאין מספיק מקום לסאטירה כאן, שהלהקה הכמעט היחידה שמטפלת בנושאים סאטירים בצורה רצינית היא הבילויים וגם זה רק פעם בחמש-שש שנים קורה. התחלנו לגלגל טקסטים והחלטנו לעבוד בפורמט של ספוקן וורד (שעל ההקראה הדרמטית אחראי דורון) שמותאם למוזיק, הכל הקלטות ביתיות באמצעים הכי מינימליסטים ופשוטים. את האלבום, "2013" שמו, וקטעים אחרים שאנחנו מקפידים להוציא בטיפין טיפין, שיהפכו בבוא העת לאלבום שני, אפשר להוריד ולשמוע חינם בבאנדקאמפ שלנו. התחלנו כבר גם להופיע, כשההופעה הקרובה תיערך בשני הקרוב,  ב-18 למרץ בצימר. אנחנו מאוד גאים בתוצאה הסופית ובפרויקט כולו.

זהו, זה היה קצת פוסט ברוח של תוכן שיווקי, אבל אני מניח שזה בלוג שלי ומותר לי...

יוחאי