הנזיר שמכר את העולם

בפוסט הקודם נתתי את שני הסנט שלי על חגיגות ארבעים שנות קריירה של טום וויטס בדמות התמקדות באחת מהבנים הכי חריגים שלו, האלבום Real Gone. אני הולך לעשות דבר דומה גם בפוסט הזה, הפעם לאמן גדול אחר, שהיה נראה שהקריירה שלו כבר גמורה אבל הוא הגיח עכשיו כמו עוף החול וסחרר את מעריציו ואותי עם אלבום חדש. דיווי ג'ונס, הלוא הוא מייגו'ר טום, זיגי סטארדאסט, אלאדין סיין, הדוכס הלבן הרזה. דיוויד בואי. בכמה צעדים שיווקיים גאוניים (שחרור סינגל חדש בדיוק ביום ההולדת שלו, העלאת האלבום כולו לשמיעה חינם באייטיונז) בואי חזר לחיינו בסערה. נראה שבואי, איש שאינו רק גאון אומנותי אלא גם גאון שיווקי, ניצל את העובדה שכולם חשבו שהוא כבר גמור וכתוצאה כבר היה מין הייפ מסכם לקריירה שלו, שהתבטא למשל בפרסום שני ספרים בעברית אודותיו- ביוגרפיה וקובץ מאמרים בהוצאת רסלינג (שאותו קראתי והוא מצוין). ממה ששמעתי עד עכשיו מהאלבום החדש, The Next Day, הוא נשמע רענן וחי מאוד, ונראה כי בואי סוג של מתחשבן עם עצמו (כפי שניתן לראות מהעטיפה שעושה טייק על עטיפת אלבום אחר של בואי, או בשני הוידאוקליפים שיצאו לאלבום שמתייחסים לביוגרפיה ולדמות של בואי). אני בוחר להתייחס לפן מסוים של בואי  דרך אלבום מאוד מוקדם של. זהו אלבומו האהוב עליי, אלבומו השלישי, The Man Who Sold The World מ-1970.

האלבום שהקדים את The Man Who הוציא סינגל שהיה הצלחה גדולה, “Space Oddity”. האלבום אחריו, Hunky Dory, הוציא כמה וכמה סינגלים מצליחים וסלל את הדרך ל-Ziggy stardust שהיה כמובן הצלחה ענקית. באמצע, כאבן שאין לה הופכין, תקוע לו The Man Who, אלבום שנכשל מסחרית נחרצות, אלבום שטוני ויסקונטי המפיק שלו אמר עליו כי אהבו אותו רק מי שניגנו בו, אלבום שה"להיט" שלו, שיר הנושא כמובן, נעשה כזה רק 24 שנים אחרי צאתו- בזכות הקאבר שלו באנפלאגד של נירוונה; אלבום שעד היום לא ברור מה עושים איתו; אלבום שמעורר הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

גיליתי בשנים האחרונות כי הדבר הרציף והמשותף בכתיבה שלי הוא חיפוש רוחני פשוט. נראה כי כל דבר שכתבתי, בדרך זו או אחרת, מתמקד שוב ושוב ברעיון שבו בסוף המאה העשרים נותרנו ללא האלוהים שלנו...אני חושב שהפילוסופיות הדתיות שלנו נזנחות כל כך מאחור שאנו למעשה מוצאים את עצמנו בריק רוחני, ואני חושב שזה משפיע על הצעירים במיוחד.- בואי בראיון ל-Music paper, 1997.

את זה בואי אומר כשהוא בן 50. האלבום The Man Who Sold The World יוצא כשהוא רק בן 23, והוא מדגים בדיוק את החיפוש הזה, משום שהאלבום הזה מתפוצץ מרעיונות, דימיונות, הגות ויצירתיות באופן שקשה לי למצוא לו מקביל. זה לא חיפוש ניו אייג'י כזה, זה לא “My sweet lord” של ג'ורג' האריסון, זה משהו אחר אינטלקטואלי, מנוכר, מתנשא אפילו. בואי רוצה להיות אינטלקטואל, לא מואר. איזה עוד בן 23 מערבב באלבום שלו את ההגות של ניטשה, המאגיה הלבנה ותורת הנסתר של אליסטר קראולי, עולם המטורפים והפסיכיאטריה, ניהיליזם, טוטאליטריות נוסח ג'ורג' אורוול, הביקורת האנטי-פסיכיאטרית של מישל פוקו, מדע בדיוני, מלחמת וייטנאם, מלחמת המינים, מיתולוגיות וקוסמולוגיות קדמוניות? The Man Who הוא האלבום הכי פחות מובן של בואי, בעיקר כי בואי רצה להמם את העולם ברעיונות שבחשו לו בראש ולא רצה שיבינו אותו, הוא רצה, הוא ניסה, להבין את עצמו, או יותר נכון להמציא את עצמו. השירים באלבום מטושטשים, חמקמקים, בלתי ברורים, אבסטרקטים מאוד, יומרניים מאוד, אולי אפילו מדי (בואי עצמו הודה שלא הבין לגמרי את ניטשה). בנאדם בן 23 שיוצר אלבום כזה, שמעז בכלל ליצור אלבום כזה, הוא אמן גדול.

לצעיר הזה יש ביצים לפתוח אלבום בשיר בן 8 דקות שמתאר מין מפגש אולי מיני עם יצור בלתי מוסבר שהוא ספק אלוהים, ספק השטן, ספק הוא עצמו (“Width of a circle”). הוא יוצר את שיר-קן-הקוקיה המושלם ומתמודד עם מחלת הנפש של אחיו למחצה, ומתכתב עם "תולדות השגעון בעידן התבונה" של פוקו בשיר המדהים “All The Madmen” עם השורות "אני מעדיף להישאר כאן, עם כל המטורפים, מלהירקב עם העצובים שמסתובבים חופשי". את “All the madmen” מסיים קורוס של שתי שורות- האחת היא ג'יברישית, השנייה היא בכלל בצרפתית (“Zane,zane,zane, ouvre le chien”), כדי להגביר את תחושת הניכור. בשיר המטריד ביותר באלבום, “Running gun blues” הוא נכנס לתודעתו העליזה והפסיכוטית של יוצא וייטנאם משועמם שמתחיל לטבוח אזרחים להנאתו. בשיר אדיר אחר, “Saviour Machine”, הוא מתאר יישות עליונה, ספק מחשב ספק משיח ספק שליט טוטליטרי, שיוצא מדעתו ומתחנן להפסיק לשלוט (השיר בלי ספק מושפע מסיפור קצר של אסימוב בשם "כל הצרות שבעולם, וכדאי מאוד לקרוא את הפוסט הזה בנושא). ב-“The Supermen” הוא מתייחס לניטשה ומות האלוהים שלו כשתוף הטימפני בשיר מתייחס ליצירה המוזיקלית "כה אמר זרתוסטרא" של ריכארד שטראוס (מה שמיד זורק אותנו לאפוס המד"ב "אודיסאה בחלל 2001" של קובריק, שכבר השפיע על כתיבת “Space Oddity”  של בואי, ומי שעתיד להשפיע עמוקות על בואי בסרטו "התפוז המכני"). במאמר מוסגר הבנתי שהשיר גם מתייחס לכתבי ה"פ לאבקראפט והמיתוס של קאת'ולו, אני באופן אישי לא קראתי אפילו אות אחת של לאבקראפט כך שאין לי מה להוסיף בנושא.

שני שירים מאוד בולטים באלבום בעיניי: הראשון הוא “After all”, אחד השירים הכי נפלאים של בואי, וגם הכי מבלבלים. במה שנראה כמין שיר ילדים עצוב, שנראה כדן בפער בין עולם הילדים ועולם המבוגרים ("הם רק ילדים גבוהים יותר, זה הכל") הוא מצוטט את ניטשה וקונספט ה"על-אדם" שלו (השורה "האדם הוא מכשול" כפרפרזה על "האדם הוא משהו שצריך להתגבר עליו" מתוך "כה אמר זרתוסטרא") מתייחס לכתות של תורת הנסתר ("אנו צובעים את פנינו ולובשים מחשבות מהשמיים, מגן עדן, הם חושבים שאנו מארגנים נשף סודי") מצוטט ישירות את המנטרה הכי חשובה של הדת הת'למית מתוך "ספר החוק" של אליסטר קראולי (“Do what you will”) וקופץ לניהיליזם טהור ("אל תיצמד לכלום", "שכח כל מה שאמרתי"). אבל נראה ששורת המחץ בשיר היא אותו וואקום רוחני שבואי דיבר עליו 27 שנה אחר כך- "אנו ילדים של אף אחד".

 השיר השני הוא שיר הנושא המיתולוגי, בו בואי שוב מתמודד ככל הנראה עם עצמו, באחד הטקסטים הכי חידתיים שלו. כמו ב-“Width of a circle” גם כאן בואי מתאר מפגש עם מישהו שלא ברור אם הוא בואי עצמו, אלטר אגו שלו, או אדם אחר. בלבול הזהות בשיר- המעבר בפזמון מגוף ראשון יחיד לגוף שני יחיד, או השורות "חשבתי שמתת לבד לפני זמן רב" לעומת "בוודאי מתנו לבד לפני זמן רב", ואף הבלבול לגבי הקיום של הדובר עצמו בשיר ("למרות שלא הייתי שם, הוא אמר שהייתי לו חבר") מעלים תהיה האם הדובר בשיר בכלל מחובר למציאות והאם לא מדובר על פיצול אישיות. ולבסוף, אתה עומד פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם- האם זה העולם הרוחני של בואי, שהוא מעוניין להחליף אותו בעולם רוחני אחר? ועוד משהו. אי אפשר להתכחש לקאבר המטלטל של נירוונה לשיר, שהיה כל כך מוצלח עד שבואי עצמו אמר שכשהוא שר את השיר חושבים שהוא עושה קאבר לנירוונה. אני מצרף את שתי הפרשנויות כדי לעמוד על ההבדלים ביניהם: בואי מדגיש את המסתורין בשיר, נירוונה מדגישים דווקא את העצב הגדול בו, כשאת המקהלה של בואי בסיום מחליף דואט של קוביין באקוסטית עם דיסטורשן לצד צ'לו.

בואי יחזור לנושאים דומים גם בעבודות אחרות שלו (השיר “Quicksand” מתוך “Hunky Dory” מערבב ביחד כמעט את כל עולמות התוכן שתוארו פה, עד כדי כך שחשבתי להקדיש לו פוסט נפרד), ובהמשך בואי יחקור עולמות אחרים (כמו פאשיזם, חיפוש הגביע הקדוש ונאציזם, כשהימלר מוזכר בשיר “Quicksand”). כאן מהממת העובדה שאיש צעיר כל כך לא מפחד להתעסק בדברים הכבדים האלה, ולא מפחד ליצור שירים כל כך עמומים. לא פלא שהאלבום נכשל מסחרית, אין פה אף להיט. יותר מאוחר בואי ילמד לעטוף גם נושאים כבדים ונפיצים כאלה בעטיפות מלודיות קליטות ואכילות, ממש כמו “Quicksand”.

והמוזיקה באלבום אינה מלודית, קליטה ואכילה במיוחד. גם היא כבדה כמו 16 טון. עם בואי מנגנים מפיק האלבום טוני ויסקונטי בבאס (שמלווה את בואי, בהפסקות גדולות, עד היום), מיק וודמנסי שיהיה מתופף "העכבישים ממאדים", והדמות הכי חשובה עבור בואי של תחילת שנות השבעים- הגיטריסט והמעבד הדגול מיק רונסון בהופעת בכורה עם בואי, הם מנגנים בסגנון הבי מטאל, כמעט בלאק סאבאת'י, ואולי גם קצת פרוטו-פאנקי, שלא נשמע מאז בשום אלבום אחר של בואי. זהו בלי ספק אלבומו הרועש ביותר. טוני ויסקונטי צוטט כאומר שבואי לא ממש היה מעורב מוזיקלית באלבום, אבל זה לא משנה כי זה נשמע בנזונה, בעיקר בזכות רונסון שמפציץ בגיטרה גדולה מהחיים . בולטים במיוחד “Width of a circle” שמורכב משני חלקים מאוד שונים, ו-“All the madmen”, כשלכמה שניות הלהקה קופצת למין מקצב בולארו מטאלי ונשמעת ממש כמו להקת הליווי של השטן עצמו. ולראשונה באלבום של בואי שומעים עיבודי קולות מורכבים, כמו הקורוס שמסיים את “All the madmen”, או הקולות המפחידים שבונים את “The Supermen”, או הרגע הכי נשגב מוזיקלית מבחינתי באלבום- המקהלה שמסיימת את הדקה האחרונה של שיר הנושא.

אז כמו האלבום של וויטס, זהו בן חורג לבואי, בעצמו סוג של בן חורג. אביתר בנאי אמר שהאלבום הראשון שלו היה "צעקה גדולה של חוסר תכלית". נראה שבואי לא צועק חוסר תכלית אבל בהחלט מרגיש אחת, ומנסה לחפש את התכלית בהגות פילוסופית, בתורת נסתר, במדע בדיוני, במיתולוגיה, ברוק כבד. לא היה מי שיקשיב ל-The man who sold the world בזמן אמת. בואי יילמד למכור את המשנה שלו, את החיפוש הרוחני שלו, בדרכים אחרות, קלות יותר לעיכול, להיטיות יותר. אפשר להגיד שהוא אפילו יסווה את החיפוש הזה, כך שלא באמת נרגיש שהוא מחפש.