יום שני, 15 באפריל 2013

יומולדת שנתיים!!





היום אני מציין שנתיים לפתיחת הבלוג!

לפני הכל- תודה. תודה לכל מי שמקפיד ונכנס לכאן, קורא, משתתף, מגיב ואפילו שומע. אין משמעות לכתיבה בלי קהל, ונראה שהצלחתי לגבש כאן קהל אדוק ומסור. אתם לא יודעים כמה זה עושה לי טוב לדעת שגם במדינה קטנטונת ולא כל כך שוחרת תרבות כמו שהיא מציירת את עצמה, יש קהל לבלוג כזה. אז תודה, תודה, תודה.

כדי לציין את המאורע אני משיק אלבום חדש, או יותר נכון- אוסף הקלטות חדש. החלטתי הפעם לקחת כיוון שונה לגמרי. לא מוסיקה לופים ולא טקסטים ולא כלום, אלא אלתור חופשי, והפעם על הכלי היחיד כנראה שאני באמת יודע לנגן עליו "כמו שצריך", וזה גיטרה קלאסית. התחלתי ללמוד גיטרה קלאסית בערך בגיל 14 אצל המורים החדרתיים הידועים מרסלו ודלית רייך, אחרי שלוש שנים די כושלות של לימוד גיטרה חשמלית. בהתחלה לא כל כך ברצון, לא הבנתי למה שיעור שלם אנחנו מתאמנים באיך יושבים עם גיטרה ואיך שמים את הרגל על שרפרף. אבל ארבע השנים שבהם למדתי לנגן קלאסית היו הבית-ספר הכי גדול למוזיקה שעברתי אי פעם, ובכלל אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. מרסלו ודלית לימדו אותי לנגן, חד וחלק. יותר נכון- הם לימדו אותי איך לנגן "נכון", כדי שאדע מאוחר יותר איך לנגן "לא נכון", שזה מה שיותר מעסיק אותי היום. בסופו של דבר מאוד אהבתי לנגן גיטרה קלאסית "נכונה", אבל הרבה פחות לשמוע נגינה כזו, כך שהתפתחתי לכיוונים אחרים לגמרי. אבל  בלי ארבע השנים האלו לא היה שום סיכוי שהייתי מתעניין בנגינה, וכנראה בכלל לא הייתי ממשיך ללמוד. אז דלית ומרסלו היקרים, הפוסט הזה מוקדש לכם.

לגבי האלבום עצמו, ששמו Something WrongThere (And Other Stories). הרעיון שלי היה פשוט- להתנסות ולחקור את הכלי הזה, "לחפור" עליו. לחרוג מלנגן "נכון" ולבדוק אופציות אחרות, ולגרום לכלי להישמע כמו משהו אחר, לא גיטרה קלאסית. לראות מה אני יכול להפיק מהכלי. לצורך החקירה הזו השתמשתי בשני כלים- אחד זה סאונד לו-פיי (הקלטתי את הכל בבית) שמנסה קצת לחקות את הסאונד של Machine Gun  של ברוצמאן, כדי להתרחק כמה שאפשר מסאונד סטנדרטי של גיטרה קלאסית, והשני הוא השימוש בכל מיני טכניקות לא מקובלות כדי להביא את הגיטרה כמה צעדים קדימה, כמו שימוש בחפצים (מקלות תופים, קשת, קאפו שמונח הפוך או שמשמש כמפרט, מיתר שחוסם את שאר המיתרים) או בכיוונים אלטרנטיביים (מיתר שישי שמונמך כמעט אוקטבה מטה). עם זאת השתדלתי שרוב מה שמוקלט יוכל בכל זאת להיכנס להגדרה העממית, נקרא לזה, של מוסיקה. מתוך כמה שעות של הקלטות ערכתי 18 קטעים, סוג של אטיודים לגיטרה קלאסית "אלטרנטיבית". אורך הקטעים נע בין שבע דקות לארבעים שניות. בהתאם לקונספט ה"קצרים" שדיברתי עליו בפוסט הקודם על פאוסט, בכוונה הלכתי לכיוון של קטעים קצרים ובכל קטע ניסיתי ללכוד איזה הלך רוח מסוים, לספר איזה סיפור, גם אם קטוע וחמקמק. אבל למה לדבר אם אפשר פשוט לשמוע.




שלכם,
יוחאי

הודעה מנהלתית: בשל מחויבות אקדמאית מעיקה במיוחד אני יוצא לחופשה עד לסיום המטלה, ייתכן שלא אפרסם פוסטים חדשים עד יוני (מקווה שלא...). 

יום שישי, 5 באפריל 2013

הקרקס הגדול של הרעיונות של פאוסט




טירוף מייגע ומדלדל הוא חיבורם של ספרים רחבי יריעה, הרחבת הדיבור על פני חמש-מאות עמודים אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל פה די בדקות אחדות.
חורחה לואיס בורחס, מתוך הפרולוג לבדיונות

פעם רציתי וגם ניסיתי לכתוב רומאן. אפילו שניים. כלומר, התחלתי לכתוב רומאן שעלילתו פתלתלה ומתוחכמת, כפי שאני חשבתי עליו בזמנו (כשבעצם העלילה הייתה דלה ומטופשת), נתקעתי, הפסקתי, התחלתי במקביל משהו אחר שחשבתי שהוא יהיה הרומאן הגדול שלי, הרומאן הישראלי הגדול, גם איתו נתקעתי או סתם השתעממתי, חזרתי לראשון, נתקעתי, וכך זה נשאר בארבע השנים האחרונות, כנראה לנצח. למה אני מספר את זה? כי בזמנו התעניינתי ברומאנים בלבד, בספרים גדולים וארוכים וכבדים, ורציתי גם אחד כזה. ובשנה-שנתיים האחרונות פתאום התחלתי להתעניין ב"דברים קצרים". בנובלות, בסיפורים קצרים, בסיפורים קצרים מאוד, ובכלל בפורמט של משהו קצר: סיפורים קלאסיים של קפקא, הסוג-של-סיפורים של בורחס, הסיפורים הקצרצרים ביותר של אלכס אפשטיין, השירים הקצרצים של אייבור קאטלר, קואני זן של ג'ושו ומורי זן אחרים, מחזות קצרים במיוחד של בקט (למשל המחזה Breath שאורכו עפ"י הוראות הביצוע 35 שניות בלבד) ועוד. אחרי שנים שלא הבנתי למה בכלל לבזבז זמן בלקרוא ולכתוב משהו כל כך קצר עם אורך נשימה כל כך חמקמק, פתאום גיליתי שב"דברים הקצרים" האלו יש המון עומק, ושבכלל, שרב הנסתר על הגלוי. אם להתייחס לציטוט של בורחס, אולי הרעיון הוא מה שחשוב כאן באמת, התכלית, הליבה, עצם העניין, ושהקורא ישלים בעצמו את הסיפור כולו ואולי יבנה אותו מחדש בכל צורה שירצה.

וכל ההקדמה הזו נועדה לא לדבר על השאיפות הספרותיות הכושלות שלי אלא בעצם לדבר על האלבום The Faust Tapes של להקת הקראוטרוק הנודעת פאוסט (שבעצם נתנה לסצנה כולה את שמה, בקטע מתוך האלבום המעולה Faust IV). בהתחשב בעובדה שסצנת הקראוטרוק (Krautrock) הגרמנית (זו בלי ספק סצנה או הלך רוח, ולא ז'אנר) מאוד אהובה עליי והשפיעה בצורה מאוד מכרעת על האופן בו אני תופס מוסיקה, קצת מפתיע שלא כתבתי על הסצנה עד עכשיו. למרות שלא ניתן באמת לקרוא לזה סצנה, יש בהחלט מכנה משותף בין הלהקות הגרמניות הניסיוניות של שנות השבעים; כולן חולקות שני מאפיינים שאני מאוד אוהב במוסיקה- האחד הוא הניסיון להדוף ולהתנער מהמגבלות ומהחוקים המקובלים, והשני הוא החקירה המתמידה, או בלשון העם- "חפירות". 

פאוסט, וגם Can המופלאה (אחת הלהקות האהובות עליי ביותר ,שזה עוול נפשע שעדיין לא כתבתי עליה דבר כאן בבלוג, זה יקרה, אני מבטיח) הן להקות חופרות, וזה נהדר בעיניי, כי מי שחופר מגיע עמוק ומגיע רחוק; גם אמנים אחרים שהושפעו מהן ומסצנת הקראוטרוק, כמו בואי בקטעים האינסטרומנטליים שלו מתוך טרילוגיית ברלין, כמו פאבליק אימאג' לימיטד של ג'ון ליידון, או סוניק יות', אסיד מאת'רז טמפל, או אפילו להקת Farthest South הישראלית (שהוציאו אלבום חדש ומצוין ואף היה לי העונג להצטרף אליהם להופעה או שתיים), הן להקות חופרות. מה שמייחד את פאוסט מכל ההרכבים האלו היא שהם לקחו את החפירות\חקירות לכיוון מלא חיים, רעננות והומור, מה שהופך את המוסיקה של פאוסט לכיף; במובן הזה הם כמובן הושפעו מאוד ממשנתו של הכהן הגדול זאפה, שהומור היה תמיד חלק בלתי נפרד מהמוסיקה שלו. במילים אחרות- פאוסט לקחו את הכאוס הניהיליסטי-אנרכיסטי של זאפה כמה וכמה צעדים קדימה, והאלבום שהכי מייצג את הרוח הזו הוא The Faust Tapes. בנוסף, מאחורי האלבום מסתתר רצף מדהים של ארועים בלתי סבירים- מעצם הקיום של הלהקה, הנסיבות שהובילו אותה להקליט אלבומים, וההצלחה המפתיעה שלה הם זכו- שהופכים את הלהקה, בצדק, למיתוס ש-The Faust Tapes יש בהחלט חלק מרכזי בו.


בעצם, פאוסט היא יותר מעוד להקה ניסיונית- הלהקה היא בעצמה ניסוי! את הניסוי ערך עיתונאי גרמני שמשום מה אחז ברעיון בו יהיה מעניין לארגן קבוצה של מוסיקאים לא מנוסים, ולשכנע את חברת התקליטים פולידור לתת להם תקציב ענק כדי להקים אולפן בעיירה וומה (Wumme) ולהקליט כמות אדירה של חומרים. האירוע המדהים הזה פשוט לא יכול לקרות בזמננו, והוא כנראה הדוגמא המאלפת ביותר לתזה שהציג זאפה באוטוביוגרפיה שלו, לפיה הסיבה שבגללה מוזיקה ניסיונית זכתה להיות מוקלטת באותן שנים היא בורות מדהימה של חברות התקליטים. ואכן, לפולידור לא היה שום מושג מה ייצא מההקלטות של פאוסט; למרבה המזל, בזמנו, הייתה למוסיקה כזו קהל. צריך להבין שחברי פאוסט היו לא רק לא מנוסים אלא גם מוגבלים מוזיקלית באופן שגבל בחובבנות לשמה (למשל בנגינת סקסופון בלתי מקצועית במכוון)- אבל הם פיצו על כך במקוריות אדירה וביצירתיות בלתי מוגבלת, תרתי משמע. למרות הכל, הם הצליחו להקליט שני אלבומים באורך מלא, כשהאלבום הראשון, Faust, הוא אוסף אנרכיסטי להדהים של רעיונות מוזיקלים סותרים שהודבקו זה לזה בטכניקת גזור והדבק בצורה כמעט כאוטית. האלבום השני, Faust so far, כבר היה מובנה הרבה יותר כשהאנרכיזם הפאוסטיאני הובנה לצורת שירים ממש. לאחר שני האלבומים האלו הלהקה נפלטה מפולידור, ובטוויסט נוסף של גורל התגלגלה למה שהתחיל כלייבל ניסיוני של ריצ'ארד ברנסון והפך לבסוף לחברת תקליטים ענקית- וירג'ין. ברנסון, בתעלול שיווקי, החליט לאסף 26 סקיצות ודמואים שהוקלטו באולפן בוומה לכדי אלבום חדש, שזכה לשם The Faust Tapes, למכור אותו באנגליה במחיר של סינגל אחד, מה שגרם לאלבום המאוד לא מסחרי הזה להימכר בעשרות אלפי עותקים...The Faust legend lives on!

ואחרי כל זה, לאלבום עצמו. 26 קטעים שמתפרסים על פני 43 דקות, רבים מהם לא עוברים את הדקה. האלבום הוא כמו פקעת חוטים אדירה, מסחררת ובלתי פתירה של רעיונות, הברקות, סקיצות, קשקושים, שטויות, גאונויות וטיפשויות קטנות. חברי הלהקה מתנסים בכלים שונים, בעריכה, בעבודת אולפן מאסיבית, בסאונד, באווירה, זורקים לאוויר כמות אדירה של יצירתיות שבאה משום מקום והולכת לשום מקום. זהו אנרכיזם מוזיקלי במיטבו, כשאין משמעות למשל לסדר בו הקטעים מסודרים. לא ברור בכלל עד כמה פאוסט תופסים את המוסיקה ברצינות, ואם יש טעם לשאול שאלה כזו בכלל. כמה קטעים הם בכל זאת כבר מגובשים כשירים מוגמרים או כמעט מוגמרים, מתוכם יש קטעים שהפכו לקלאסיקות קראוטרוק ,למשל השיר “Flashback Caruso”, אבל בשבילי העניין הוא דווקא בקטעים הקצרים, כי הם נאמנים מאוד לקונספט של "הדברים הקצרים": קצת כמו בורחס שהעדיף לכתוב פסאודו-ביקורת ספרותית על רומאן בן 500 מילה במקום ממש לכתוב אותו בעצמו, כל קטע כאן יכול להיות בעצם התחלה, אמצע, או סוף של קטע אחר או אפילו אלבום שלם, ויכול להיות שעם קצת עבודת אולפן פחות מרושלת וכאוטית הם באמת היו הופכים לאלבום שלם; מצד שני, הם יכולים גם להישאר קטועים, מרושלים ומנותקים מקונטקסט או קונספט, וגם זה בסדר גמור, הם עומדים בפני עצמם ומספיק מעניינים גם בלי זה. חוסר הקשר בין הקטעים יוצר עבור המאזין חופש חדש, המוזיקה אינה כבולה לקונספט, היא פשוט זורמת הלאה וזה פשוט תענוג להתרווח ולשמוע את שטף הרעיונות הפראי הזה, הגולמי, הלא מעוצב. ואם שמעת קטע ולא אהבת, מכל סיבה שהיא, מיד יבוא אחריו, אם לצטט את המנטרה המונטי פייטונית הידועה, Something completely different, שאולי כן יפתח לך את הראש. העובדה שמישהו הרשה לחברי פאוסט להקליט חומרים כאלה ואפילו להוציא אותם היא מעורר השתאות.

אפשר לשמוע כאן את האלבום המלא, אם כי לצערי אין כאן חלוקה ל-26 הקטעים, מה שקצת פוגם ברעיון "הדברים הקטנים" שעליו התבסס כל הפוסט....אבל אפשר בהחלט גם לשמוע את כל האלבום כרצף אחד:

לא כולם יסכימו איתי שהאלבום כייפי ומרתק. קל לפתור אותו כאוסף קשקושים, אולי אפילו מביך. אבל אלבום כמו The Faust Tapes צריך לשמוע אך ורק בתנאים שלו, בלי דעות מוקדמות על איך שיר או קטע מוסיקלי "צריך" או "אמור" להישמע. מרגע שמניחים את ההגדרות האלו בצד, מקבלים פה חגיגה יצירתית נדירה. ויותר מהכל, זה אלבום שפותח את הראש, כמו Brainstorm אחד גדול.