יום שישי, 14 ביוני 2013

אל תתעסקו עם הזורן, חלק ג': דיוקן האמן כשלוש גיטרות





חודש זורן ממשיך בשיא הכוח, והפרויקט השלישי שאני רוצה לדבר עליו הוא אלבום שכולו מוקדש לגיטרות, וזהו אלבום המופת ואחד הדברים הכי גדולים וחשובים שהשם זורן מוטבע עליהם, Masada guitars  שמו. אם אני צריך להרכיב רשימה של עשרה אלבומי גיטרה חובה, האלבום הזה חייב להיות בראש הרשימה; זאת משום שמדובר במפגש פסגה בין שלושה ענקים- ביל פריזל (Bill Frisell), טים ספארקס (Tim Sparks) ומארק ריבו (Marc Ribot) הגדול, אולי הגיטריסט האהוב עליי בכלל, כשכבר דשתי בנפלאותיו על גבי בלוג זה.

כמו באלבום בו עסקתי בפוסט הקודם, גם האלבום הזה כולל לחנים מתוך ספר השירים של מסדה אותו כתב זורן. חשוב להדגיש כי העקרון שהנחה את זורן כשכתב את ספרי השירים שלו, מלבד כל מיני כללים והגבלות קומפוזיטוריות שעל פיהן כתב את היצירות, הוא שה"שירים" כתובים כך שכל כלי או הרכב מוזיקלי בכל גודל שהוא יוכל לנגן אותם. זורן תמיד מוצא כל מיני סיבות לחגוג ולציין כל מיני ארועים ואז להוציא סדרה גרנדיוזית של אלבומים. ב-2003, אם לא הספיק לו לחגוג לעצמו יומולדת 50, הוא הוציא סדרה של אלבומים שמציינים עשר שנים להרכב האגדי Masada ולספר השירים של מסדה. Masada guitars הוא הראשון מבין כמה אלבומים שיצאו לחגיגת הארוע ובהשתתפות אמנים רבים. זורן פנה לשלושה גיטריסטים אהובים עליו וחברים טובים שלו, כולם השתתפו בפרויקטים שלו בעבר וכולם הוציאו אלבומים בלייבל Tzadik, וביקש מהם לעבד 21 קטעים מתוך ספר השירים לגיטרה סולו, כמעט בחלוקה שווה (ריבו מנגן קצת יותר קטעים מהשאר). נקודה קריטית- הם לא מנגנים יחד באף קטע.

 מימין לשמאל- ספארקס, ריבו, פריזל



וזה מה שיפה- ההפרדה בין השלושה מראה בבירור את ההבדלים בין הסגנונות והגישה. טים ספארקס משתמש בגיטרה אקוסטית עם צליל מאוד Bright, משתמש בטכניקת פריטת אצבעות מרשימה ביותר (אני אף פעם לא זוכר שמות לועזיים של טכניקות נגינה בגיטרה אבל נדמה לי שלזה מתכוונים כשאומרים Fingerpicking) ומראה אוריינטציה קלאסית מאוד ברורה, והייתי אומר שהקטעים שלו הכי מרשימים טכנית. ביל פריזל, האיש עם האוריינטציה הכי ג'אזית, הוא דווקא הפחות אהוב עליי אישית מבין השלושה (למרות שיש לי כמה חברים גיטריסטים שמחזיקים ממנו אל), מנגן את הסגנון האבסטרקטי הנודע שלו, וכולל לפעמים גם גיטרה חשמלית עתירת אפקטים פסיכדליים ומספק את רגעי ההתחרעות המועטים שיש באלבום המאוד רגוע הזה. ומארק ריבו, שבדרך כלל נותן בראש בסגנונו המאוד אוונגרדי, דווקא מנגן גיטרה קלאסית מאוד בייסיק, שקולה ורגועה, סוג של חוזר למקורותיו הקלאסית, ודווקא הוא מנגן הכי שקט ומתון מבין שלושתם. מעבר להבדלים הברורים בגישה ובסגנון בין שלושתם, גם הקטעים המצוינים של זורן שנבחרו זוכים לעיבודים מאוד שונים, וכמו באלבום של Masada string trio הם מאוד ורסטיליים. כאן אני פחות מרגיש דווקא את הנוכחות של זורן עצמו; שלושת הגיטריסטים, כך נדמה, הרבה יותר אינדיבידואליסטים משלושת חברי Masada string trio, כשהכי רחוק הולך ביל פריזל עם הסגנון האישי שלו.






בפוסט הבא נסיים את חודש זורן ונעסוק באלבום משובח במיוחד מתוך ספר השירים השני של מסדה, "ספר המלאכים".


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה