מינגוס כפול עשר

לא באמת חשבתם שאקח ברצינות הפסקה מהבלוג, נכון? קורים המון דברים טובים ומשמחים בחיים האישיים שלי עכשיו ויש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב, ובכל זאת נראה שקשה לי לתפקד בלי להתעסק עם מוזיקה באיזושהי צורה, לרבות כתיבה. כך שאשתדל לכתוב כשתנוח עליי המוזה. יש שלושה סוגים של פוסטים בבלוג האלה- כאלה שהם חלק מאיזה קונספט כללי, כאלה שמתוזמנים לתאריך או קונטקסט מסוים, וכאלה שלא קשורים לשום ארוע או קונספט ואני פשוט כותב אותם כי בא לי. אז אחד כזה הוא הפוסט של היום- עשרה אלבומים מומלצים של גאון הג'אז המופלא, אחד המוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, ובעיניי אחד המוזיקאים הגדולים ביותר אי פעם- צ'ארלס מינגוס. אני יכול לכתוב מעכשיו עד סוף החודש הבא על מעלותיו של מינגוס הגדול, אבל למה להכביר במילים כשאתם פשוט יכולים לשמוע בעצמכם. על אלבום אחד כאן ברשימה כתבתי פוסט במיוחד בעבר אז פשוט אלנקק אותו. האלבומים מסודרים בסדר כרונולוגי ולדעתי מייצגים נאמנה את מהלך הקריירה המרתק של מינגוס.

Mingus at the Bohemia  (1955)

אלבום הופעה מוקדם של מינגוס ואחד מאלבומיו הראשונים. הופעה מצוינת בקפה בוהמיה במסגרת מה שמינגוס קרא לו ה-Jazz Workshop. ההרכב כאן הוא הרכב קטן יחסית למינגוס. המתופף הנודע מקס רואץ' מתארח בקטע אקספרימנטלי אחד שדי מקדים את ז'אנר ה-free improvisation בעשור לפחות.

The Clown (1957)

אחד מאלבומיו הראשונים של מינגוס בלייבל המצוין Atlantic שם הוציא כמה מאלבומיו הטובים ביותר. יש כאן שניים מהקטעים הכי גדולים וידועים של מינגוס- “Haitian fight song” ו-“Reincarnation of a love bird”, ויוצא דופן במיוחד הוא קטע הנושא שמבוסס על דקלום מאולתר, סיפור על ליצן שהקהל צוחק ממנו רק כשקורות לו תאונות ונפילות.

Mingus Ah um (1959)

בלי ספק אלבומו הפופולרי ביותר של מינגוס ואחד האלבומים הקלאסיים ביותר של הג'אז. אני אודה כי הוא האלבום הכי פחות אהוב עליי מבין אלבומי הרשימה הזו, אבל אי אפשר שלא לציין את האלבום הזה שגם ביסס את מעמדו של מינגוס כאמן ג'אז מהשורה הראשונה, וגם מדגים  ז'אנר שמינגוס הצטיין בו- עבודה עם הרכבים בגודל בינוני של 8-10 נגנים, לא הרכב קטן אבל גם לא ביג בנד. ויש כאן כמה קלאסיקות מינגוסיות אלמותיות כמו “Goodbye Pork Pie hat” ו-“Better git it in your soul”. 

Mingus at Antibes (1960)

שתי מילים יש לי בשבילכם: אריק דולפי. המפגש בין שני הענקים תמיד מרתק, דולפי ניגן הכי טוב בקריירה שלו כשניגן עם מינגוס. האלבום הזה הוא כנראה אחד מאלבומי הלייב הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם, וכולל גם את הסקסופוניסט בוקר ארווין שמינגוס הרבה לעבוד איתו וכן את פסנתרן הבי-בופ האגדי באד פאוואל לקטע אחד. מינגוס עצמו מנגן פסנתר בשני קטעים, דבר שיעשה יותר ויותר עם הזמן.

Charles Mingus Presents Charles Mingus  (1960)

אחד האלבומים הגדולים של מינגוס בעיניי, מינגוס למעשה משתמש באותו הרכב מההופעה באנטיב מינוס בוקר ארווין, ולמעשה נותן פייט לרביעיה חסרת הפסנתר המפורסמת של אורנט קולמן. מינגוס מיעט לנגן בהרכב של רביעייה אבל ארבעת הנגנים כאן כל כך חדים ומאוחדים שזה לא ייאמן. זה גם אחד מאלבומיו המחופפים והמוטרפים ביותר של מינגוס, שבתחילת כל קטע נותן הרצאה קטנה ונוזף במאזין שלא ייעשה רעש, כאילו מדובר בהופעה מול קהל מדומיין (ונראה אתכם מצליחים להבין מילה ממה שהוא אומר במבטאו הבלתי מובן). וגם, יש כאן את הקטע הפוליטי “Fables of Faubus” כולל שירה של מינגוס והמתופף הקבוע שלו דני ריצ'מונד (שמנגן בכל האלבומים כאן חוץ מהראשון).

Oh Yeah (1961)

בלי ספק זה אלבומו המטורף ביותר של מינגוס ואחד המהנים ביותר. במשפט אחד- זה מה שקורה כשמינגוס עוזב את הבאס, עובר לעמדת הפסנתר (והשירה!) ומארח את האיש היחיד בתולדות הג'אז שמטורף יותר ממנו, רהסאן רולנד קירק, על לא פחות משלושה סקסופונים. פשוט נפלא.

Plays Piano (1963)

על האלבום הזה כתבתי פוסט עצמאי. ובכל זאת בכמה מילים- אחד מאלבומי המפתח להבנת האישיות המוזיקלית הפנטסטית הזאת שנקראת מינגוס. אלבום ראשון בחברת Impulse! שם הקליט מעט מאוד, אבל כל אלבום זהב.

The Black Saint and the Sinner Lady (1963)

או. הגענו אולי ליהלום שבכתר, לפנינה הכי גדולה ונוצצת בכל הקריירה של מינגוס. עוד אלבום להרכב בינוני, ואו מיי גוד איזה אלבום. ההשפעה הכי גדולה של מינגוס היתה תמיד דיוק אלינגטון וההרכבים הגדולים שלו, וכאן מינגוס יצר פשוט סימפוניית ג'אז מופלאה ומרשימה. אם אתם רוצים לשמוע רק אלבום אחד מהרשימה הזו אז עשו לכם טובה ותשמעו את זה.

Cornell 1964

ב-1964 יצר מינגוס את אחד ההרכבים הכי מיתולוגיים בתולדות הג'אז, שוב עם אריק דולפי, והם יצאו לטור ארופאי קצר (ולא הקליטו כלום באולפן למרבה הצער). הלסת פשוט נשמטת מהלהקה הזו, הם מנגנים קטעים בני חצי שעה ויותר ואתה פשוט מקשיב ולא מאמין כמה שזה פאקינג טוב. יש המון אלבומי הופעה של ההרכב הזה, בחרתי באחד הבודדים שכוללים את ההרכב המלא של שישה נגנים, לפני שהחצוצרן ג'וני קולס חלה ופרש מההרכב. חודשים בודדים אחרי הטור, דולפי מת באופן טראגי משילוב של סכרת לא מאובחנת, רשלנות רפואית וגזענות פרופר (אבל זה כבר סיפור אחר) והשניים לא ניגנו יחד יותר.

Changes one (1974)

הטור האחרון עם דולפי סיים פרק מאוד יצירתי בקריירה של מינגוס שנמשך בערך עשור. אחריו באו שנים קשות של חוסר יצירה ועוני. מינגוס חזר לתודעה בתחילת שנות השבעים אבל לצערנו מת ממחלת ALS  בסוף העשור. אחד מאלבומיו הגדולים והמרגשים ביותר הוא האלבום הזה שהוקלט עם הרכב פשוט נפלא, שבו בעיקר בולטים הפסנתרן דון פולן והסקסופוניסט הענק-ענק-ענק ג'ורג' אדאמס (שגם מפליא בשירה בלוזית בקטע אחד מהאלבום). הרכב עם המון אנרגיית ודרייב, בדיוק כמו עשרים שנה קודם. כולל את אחד הקטעים הכי הכי אדירים של מינגוס- "Sue's Changes" שמוקדש לאשתו השנייה.

אה כן, אין לי מושג איזה חג זה עכשיו, אבל זה בטח יהיה לכם חג שמח!