לא כיף

אהבתי להיות סקס פיסטול. תמיד אהיה סקס פיסטול.

-סטיב ג'ונס

מבחינתי, אין הבדל גדול בין סרט קולנוע "רגיל", סרט דוקמנטרי "רגיל" וסרט דוקומנטרי מוזיקלי; כולם צריכים לעשות את הדבר הזה, שהוא כנראה הדבר הראשון שמלמדים בשיעורי קולנוע או תסריטאות, וזה- לספר סיפור. כשאני בא לצפות בסרט דוקומנטרי מוזיקלי, למעשה המוזיקה של האמן עצמו לא משחקת תפקיד כל כך גדול, אפילו כשמדובר בתיעוד של הופעה חיה; הסיפור הוא הכל. ובתולדות הרוק, מעטים הסיפורים שמרתקים ומטלטלים כמו סיפורם של הסקס פיסטולס. למעשה, זה סיפור כל כך חזק עד שאותו במאי, ג'וליאן טמפל, בחר לספר אותו פעמיים: הפעם הראשונה היא בסרט שהוא לא בדיוק דוקומנטרי אלא מין ניסיון ביזארי לביים סרט כמו-ביטלסי בשם The Great Rocknroll Swindle, והפעם השנייה, 20 שנה אחרי, היא הסרט The Fury and The filth, שיותר נאמן לפורמט של דוקומנטרי מוזיקלי, אבל קצת אחרת. הסיבה שטמפל בחר לספר את הסיפור הזה שוב היא, שבסרט הראשון היה מעורב מאוד אמרגן הלהקה ודמות שנויה מאוד במחלוקת, מלקולם מקלרן. ב-Fury and the filth טמפל בחר לא לערב את מקלרן כלל ולהציג את הסיפור כפי שחברי הפיסטולס עצמם חוו וראו אותו. הסקס פיסטולס כ"ראשומון".

למה שווה לראות את The Fury and The Filth , בין אם אתם מעריצים של הסקס פיסטולס או לא? משום שהסיפור שלו כל כך טוב, ובגלל הדרך בה טמפל מספר אותו. העלילה: כמה חבר'ה בלתי יציבים חברתית (אבל עם הרבה חוכמת ביבים, ובניגוד לאגדה בהחלט יודעים לכתוב שירים ולנגן. טוב, חוץ מסיד וישס כמובן) ואמרגן ממולח אחד מקימים להקה שכמו שג'ון ליידון\ ג'וני רוטן אומר בסרט "הייתה צריכה לקרות", סוחפים ומסעירים את האומה הבריטית כולה ומעוררים גלים עצומים של הערצה מחד ושנאה מאידך, ומתפרקים בבליץ עצבני וכואב שמסתיים סופית במותו הטראגי של וישס, שירדוף את ליידון כל חייו. הדמויות: כולן גדולות מהחיים, מליידון שהוא אחד המוזיקאים הכי אינטליגנטיים ורהוטים בתולדות הרוק, דרך האמרגן הנכלולי מקלרן (שמוצג בסרט באור שלילי ביותר, כתגובת נגד ל- Great Rocknroll Swindle), סיד וישס שבסופו של דבר היה ילד אבוד ותו לא (ובסצנה שוברת לב בסוף הסרט, לאחר משפט הרצח שלו ולפני מותו ממנת יתר, וישס מודה שהוא רוצה להיות "מתחת לאדמה"), והגיבור השקט והלא מושר של הלהקה, הגיטריסט סטיב ג'ונס.

אבל מה שבאמת משדרג את הסרט הוא האופן בו טמפל מציג לנו את העלילה: הסרט אינו מציית לכמה כללים ידועים של סרטי דוקומנטרי מוזיקליים (ראה ערך סדרת "האלבומים" של קוטנר, שאמנם מציגה סיפורים מעניינים אבל שמרנית מאוד בפורמט שלה). קודם כל אין בסרט voice over, ואף על פי שהפיסטולס מרואיינים בסרט, טמפל בבחירה אומנותית מבריקה מציג אותם בפנים מוצללות, כאילו הם קורבנות אונס או חוויה טראומתית אחרת. שנית, טמפל עושה שימוש חופשי ואסוציאטיבי מאוד במגוון רחב מאוד של חומרי גלם, מסרטי הופעות ותיעודי חזרות שכמובן מאוד מתבקשים, דרך ראיונות עבר (כולל כאלה שהוא עצמו ערך עם הלהקה עוד בשנות השבעים), חומרים שונים מהטלוויזיה הבריטית של התקופה כדי להכניס את הסרט לקונטקסט תרבותי היסטורי (למשל קומיקאי סטנד אפ ותוכניות בידור שונות), ואף חומרים שאינם קשורים כלל לפיסטולס ולתקופה אלא משמשים כרפרנסים "לעיבוי העלילה", (בעיקר תוך שימוש כבד בקטעים מתוך הגרסה הקולנועית של לורנס אוליבייה ל"ריצ'ארד השלישי" של שייקספיר, על מנת להבין את הפרסונה הבימתית של ג'וני רוטן ששאב השראה מדמותו של ריצ'ארד השלישי). העריכה המאוד תזזיתית הזו מתאימה כמו כפפה לסיפור הסוער של הפיסטולס ואורך חייהם הקצר אך המשמעותי כל כך.

 

ולמזלו של טמפל, עמדו לראשותו חומרים באמת נפלאים. הסרט מספק שלושה רגעי שיא שהם בעיניי באמת בלתי נשכחים: האחד הוא ראיון טלוויזיה של הפיסטולס שבו מנחה התוכנית מתגרה בהם עד שהם שרוטן וסטיב ג'ונס מתחילים לקלל אותו להנאתו, רגע שמציג את הפן הקומי של הפיסטולס; השני הוא רוטן אכול האשמה מטיח “I’ve could have done something” ומתייפח על מות חברו וישס; והאחרון, אולי הרגע המתועד המצמרר ביותר בתולדות הרוק בעיניי, הוא תיעוד השיר האחרון בהופעה האחרונה של הפיסטולס מ-1978 בסן פרנסיסקו, ביצוע ל-“No Fun” האגדי של הסטוג'ס, שבו רוטן, מרוט עצבים, מתוסכל ומיואש, מתיישב ומתחיל לצרוח למיקרופון שוב ושוב, בכאב אמיתי כל כך, את המילים NO FUN! NO FUN!  שוב ושוב, ובסוף השיר, כשהפיסטולס יורדים מהבמה בפעם האחרונה, הוא מתיז לקהל את המילים האלמותיות “Ever get the feeling you’ve been cheated?”. הכנות הזו, הזעם הזה והתסכול, מסכמים את כל החוויה המשונה הזו שנקראת סקס פיסטולס, וזה רגע קולנועי מושלם.

פורסם לראשונה בבלוג "שיר-סיפור" של ניר גורלי