את חודש זאפה, שמאוד מאוד נהניתי ממנו ואני מקווה שגם אתם, אני רוצה
לסיים עם משהו קצת מיוחד שהייתי רוצה שיקרה יותר בבלוג אבל הנה הוא קורה לפחות
בפעם הראשונה- פוסט אורח!!!1 מאת חברי היקר והמוכשר כמו שד, איש
"קולומבוס" העשוי ללא חת, שי דיאמנט!!!!1 ובמילותיו של זאפה:
Shay, take it away!!
תחילה אציין כי אהבתי לפרנק זאפה התגבשה הרבה בזכות יוחאי לאחר שהוא
וחברנו המשותף, רועי , הזמינו אותי לפני מספר שנים לקחת חלק בניסיון נועז להקים
הרכב קאברים חד פעמי לשיריו של פרנקי בשם frank
zappa memorial BBQ. עשינו עשרות חזרות,
הופענו פעם אחת והיו לנו אפס גרופיות. לכן וודאי שעניתי בחיוב להזמנתו של יוחאי לתרום
את חלקי בחודש הזאפה בבלוג שלו ועוד בוודאי כאשר הנני הראשון להתארח בו. אז במעין
נימוס של אורחים הרשו לי להשתלב בקו שהחל יוחאי ולהמשיך מהנקודה בה הוא עצר, ישר
אל תור הזהב של פרנק זאפה, או יותר נכון, תורם של אלבומי הזהב.
לאחר שקם מכסא הגלגלים ושב מהרפתקאות בארץ הג'אז, ייסד פרנק את גלגולו
השלישי של הרכב הMothers, הגלגול המוכשר והמשוכלל ביותר עד כה. מעבר
לנגנים מאלבומיו הקודמים שהמשיכו לעבוד איתו כמו ג'ורג' דיוק הקלידן ואיאן אנדרווד
הנשפן, ההרכב כלל את הווקליסט ונגן הסקסופון
נפוליון מרפי ברוק(אשר יקבל ממני את פרס הווקליסט הטוב ביותר בהרכב האמהות
לדורותיו), נגנית כלי ההקשה רות אנדרווד (אשתו של...), האחים לבית פאוולר- טום
וברוס על בס וטרומבון בהתאמה ושורת מתופפים מתחלפת ביניהם אנסלי דונבר שניגן עם
זאפה עוד מתחילת העשור ועד צ'סטר תומפסון שלאחר הmothers יהפך לממלא מקומו של פיל
קולינס על מערכת התופים של ג'נסיס לאחר שיעבור אל קידמת הבמה.
עם החבורה המהוללת הזאת ובעזרת עוד מבחר רחב של נגנים אורחים, הקליט
זאפה ארבעה אלבומים מ73 עד 75. בראשון שביניהם, Overnite sensation, יצר זאפה סאונד שלא היה
באף אחד מאלבומיו הקודמים. זאת הפקת אולפן מצוחצחת ומדויקת שנשמעת מיליון דולר.
החומר באלבום הורכב משירי רוק, לכולם טקסטים,ניחוח של פופ וללא קטעים
אינסטרומנטליים.אם בפוסט הראשון בסדרה כתב יוחאי על החומרים חסרי הפוטנציאל
המסחרי, הרי שכאן זוהי האנטיתזה לאותם ימים. קולו של פרנק, שצנח בחצי אוקטאבה עקב
הפציעה המדוברת שריתקה אותו לכסא הגלגלים ובנוסף גם ריסקה את גרוגרתו, היה הקול
המרכזי וכמעט היחיד לאורך כל האלבום אשר לפעמים הורגש כאליו הובלט יתר על המידה
יחסית לשאר הלהקה. אין צלילים משונים או הברות וולגריות, הכל מאופק ביתר המידה
וההרגשה היא כאילו הילד התבגר. אולי קצת יותר מידי.
רבים ממעריצי זאפה רואים באלבום זה כתקופה חיוורת שלו, ומניחים כי
איננו הוקרץ מהחומר הזאפאי הנכון. אך למרות אופיו הפופי זאפה לא יכול שלא ליצור
תיזמורים מרתקים ומורכבים שרק מוחו הקדחתני יכול להמציא.דוגמא לכך הוא השיר zombie woof בו מתארח ריקי לונצ'לטי
בעל הקול הפרוע וגם טינה טרנר ששמה נמחק מהקרדיטים לפי דרישת הבעל אייק שלא רצה
ששמה של אשתו יתקשר עם "החרא הזה". בין הגיטרות המדוסטרשות והלמות
התופים נדחפים להם המשפטים העקומים של כלי הנשיפה בזמן שמעליהם מרחפים צלילי
הוויברפון המסתוריים וכל אלה ביחד גורמים לך לרגע לחדד את אוזניך ולשאול
"וואו, מה זה היה עכשיו?". זאפה כמו תמיד נמנע מלהגדיר ולתבנת (המצאתי
מילה) את מה שהוא כותב. כן, יש פה רוק וקצת ג'אז ופאנק ועוד כל מיני כאלה אבל זה
לא משנה. כמו שהוא ניסה להסביר זאת: אם תיקח שיר מהוואי ותלביש עליו גיטרות עם פאז
ותחבוט על התופים הרי לך שיר רוק, אבל לא באמת כי זה פשוט שיר מהוואי שנשמע כמו
שיר רוק אז מה זה משנה?!.
לא ברור מה פשר הקו המסחרי אשר עליו הילך זאפה באלבום הזה ובאחיו Apostrophe שבא
בעקבותיו. יש האומרים כי מדובר בעניין כלכלי ועקב מחסור בכסף ניסה זאפה לברוא
אווזי זהב שיביאו לו את המרשרשים, ואם כזה הוא העניין או לא הוא אכן זכה באלבומי
זהב. Apostrophe המשיך את הקו של overnite אך עם עלילה משלו. גם כאן קולו של זאפה היה
המרכזי והונח בקדמה לאורך כל האלבום. ממשיכים עם מבנה השירים הקצרים והטקסטים
השנונים והמצחיקים החל מהסיפור על נאנוק האסקימואי והשלג הצהוב ועד לcosmic debris שצוחק על חשבונם של אנשי
הניו-אייג'. יש לנו כאן גם קטע אינסטרומנטלי הנושא את שם האלבום, ג'אם יחד עם אורח
מיוחד, ג'ק ברוס מcream שמפגין את נוכחותו ע"י נגינה אסרטיבית
עם הפאז בס שלו. וגם את אחד השירים הכי לא זפאיים לדעתי ואם זאת אחד האהובים עלי, Uncle Remus אותו הלחין זאפה יחד עם
ג'ורג' דיוק מתקשר עם trouble
everyday מאלבום הבכורה freak out,שדיבר על בעיית הגזענות
נגד השחורים בארה"ב ועל ההפרדה הגזעית וחוסר שוויון הזכויות. כאן זאפה כותב
נגד השחורים שלדעתו וויתרו על מאבקם ויותר מתעסקים בגידול אפרו ובבגדים מחויטים
ולא ממש אכפת להם שמגרשים אותם מהדשא בעזרת צינור ההשקיה כל עוד זה לא בחורף כשקר.
בroxy and
elsewhere חוזר זאפה יחד עם האמהות אל אחת הזירות האהובות
עליו, הבמה. זהו אלבום הופעה נוסף שלו, אך בניגוד לקודמים כאן מוותר זאפה על
האותנטיות של החיות ומעביר את ההקלטות דרך עריכת אולפן שם הוא מכפיל חלק מהתפקידים
ומצרף תפקידי שירה נוספים.בדרך זאת ימשיך לערוך הרבה מהחומרים שהקליט לאורך השנים
על הבמות שעליהן הופיע, כמו שניתן לשמוע בסדרת הבוטלגים שלו שנקראת you can't do that on stage. רוב החומרים בroxy, פרט לשני קטעים, לא הופיעו בשום אלבום קודם
ובניגוד לקו הדי "פשוט" של overnite ו-apostrohe, זאפה מנסה לאתגר את ההרכב שלו ולהוציא מהם
את המיטב. הוא נותן לנפוליון את תפקיד הזמר המוביל (כנראה בגלל חוסר מוטוריקה בסיסית של זאפה
לנגן ולשיר ביחד). ומעבר לקטעי הנונסנס ההרכב מתמודד עם צמד הקטעים שנקרא echidan's
arf (of you)/don't you ever wash that thing? שהם בין הקומפוזיציות המורכבות ביותר שלו והכפיים להאזנה.
one size fit all הוא המשך ישיר לroxy בו מותח פרנק את יכולותיו של הרכבו הנאמן. הקומפוזיציות מורכבות וזה אולי
הדבר הכי קרוב שזאפה עשה לרוק מתקדם (רק בלי הפאתוס של הלהקות מהאי הבריטי). השירה
מתחלקת שווה בין פרנק ,נפוליון וג'ורג' עם הופעת אורח של אחד מגיבוריו של זאפה,
ג'וני גיטר ווטסון. זוהי ההופעה ה(כמעט)אחרונה של הmothers בגלגולם
הנוכחי (חוץ מאלבום אחד בו ילוו את זאפה לצד ה"קפטן") ולמעשה זאפה לא
יקים עוד הרכב תחת השם mothers (אולי תחת וריאציות על השם).
עד כאן שייקה, שועל קרבות וותיק שכמוך...ועד כאן חודש זאפה ואולי כבר
לא אכתוב על זאפה יותר בבלוג, הוא באמת קיבל הרבה מאוד במה- כראוי לו. בחודש הבא
אפצח בחודש קונספט חדש, או לכל הפחות אנסה- אין לי בדיוק הרבה זמן פנוי בימים אלו,
אני פחות או יותר כותב את הבלוג תוך כדי נסיעה יומיומית ברכבת (תודה לאל על
הווי-פיי, על אף שהוא איטי למדי...) אז תודה לשייקה, תודה לכם על הקריאה, תודה
לזאפה על שהוא זאפה, ונתראה בשנה הבאה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה