הבמיה האבודה

בפוסט הנוכחי אני עומד להחזיר חוב מאוד מאוד ישן. לפני שלוש שנים אחת הלהקות הכי הכי הכי (השלם את החסר), קאן (Can), הוציאה קופסא משולשת בשם The lost tapes, אוסף של הקלטות אולפן ולייב שנשכחו במזווה של הלהקה והתגלו באורח מקרה. לקאן יש מקום עצום בפנתאון הפרטי שלי ובעיצוב הטעם המוזיקלי שלי והגישה שלי למוזיקה ולאמנות בכלל. בלי שום סיבה מוצדקת ונראית לעין התעצלתי ולא כתבתי על האוסף הזה כלום, ועכשיו, שוב בלי סיבה מוצדקת ונראית לעין, אני מחזיר את החוב.

יש כל מיני סיבות למה קאן נחשבת ללהקה כזו גדולה ומשפיעה, כזו שחייבים לציין את שמה כדי לקבל גושפנקא של "מבין במוזיקה". אני יכול לחשוב על שלוש סיבות עיקריות. סיבה ראשונה היא  ה"להקתיות" שלה. זו אולי הלהקה הכי "להקתית", במובן שתמיד תמיד תמיד היא הייתה להקה שיוויונית ודמוקרטית להפליא. דיברתי לפני כמה פוסטים על סוואנס שהיא להקה שיש בה איזון מושלם בין הנגנים- קאן היא הדוגמא הכי מובהקת. שילוב בין אפס מאבקי אגו בין הנגנים עם מקסימום הקשבה ורוח מוזיקלית משותפת. ביקום של קאן, מוזיקאים מדופלמים כמו המתופף האלוהי ג'קי לייבזיט שנכנס ללהקה עם קילומטראז' ג'אז עשיר, או קלידן הלהקה ארמין שמידט שלמד אצל המלחין קרלהיינץ שטוקהואזן,  דרים בכפיפה אחת עם אנטי-מוזיקאים חסר הכשרה ו\או השכלה כמו סולני הלהקה, מלקולם מוני ודאמו סוזוקי האגדי. כולם פועלים תחת אותו חזון ואותו ה"גייסט", ולכולם מטרה משותפת ואמצעים משותפים להגיע אליה, וכולם תורמים באופן שווה, כזה שאם תחסר גורם אחד מהשלם- השלם מאבד את זה (ובאמת, ללא סולני הלהקה היא הפכה להרבה פחות מעניינת אחרי עזיבתו של סוזוקי ב-1974).

סיבה שנייה היא החזון עצמו. קאן, בבסיס שלה, מושתת על רוח המוזיקה הקלאסית המודרנית והאוונגרד האירופאי. אבל את ארמין שמידט ובאסיסט-עורך-מפיק הולגאר צוקאי, מקימי הלהקה, לא עניין לעשות עוד מוזיקה קלאסית מודרנית ועוד אוונגרד אירופאי; וגם לא עניין אותם להיות עוד הרכב פרי-ג'אז-אלתור-חופשי כמו אלו שג'קי לייבזיט ניגן בהם. הם רצו לקחת את כל הדברים האלו וליישם אותם בקונטקסט של להקת רוק שמנגנת מוזיקה שמיעה. אם הזעקות הדאדאיסטיות של סוזוקי והאנטי-שירה של מוני התחברו באופן מושלם עם ההשכלה האקדמאית של שמידט, גם הפרחחות הג'אנקית הניו יורקית של לו ריד וג'ון קייל (ספוגים עמוק עמוק בהשראתו של לה מונטה יאנג) התיישבה בול עם המוזיק קונקריט של פייר שפר ופייר הנרי וניסויי האלקטרוניקה של שטוקהאוזן. קאן, כמו להקות נהדרות אחרות בזרם הקראוט-רוק (פאוסט, נוי!, פופול וו ואחרות) התגבשה כמעבדה ניסיונית ליצירת מוזיקה; אבל במקום תזמורת סימפונית או האולפן האלקטרוני בסמינרי הקיץ בדרמשטאט בשנות החמישים, הכלים שלה היו הכלים של להקת רוק- גיטרה, באס, תופים, קלידים, קול אנושי. להקות רבות כאמור עשו זאת במקביל אליה אבל לטעמי קאן עשתה את זה הכי הכי טוב. אם אכן קיים דבר כזה Art Rock אז קאן עשו אותו באופן הממצה ביותר.

סיבה שלישית ואחרונה והכי חשובה. קאן היא אולי הלהקה החופרת הטובה בכל הזמנים. למילה הזו, "חופר", "חפירות", יצא שם גנאי, שם נרדף למשהו נודניקי ומעיק וארוךךךך. אבל אני סבור שלחפור זה טוב, לחפור משמעותו להגיע עמוק, עמוק יותר ממה שחשבת שתגיע כאשר התחלת את מסע החפירות. כשמתחילים לחפור, אין לדעת מתי עוצרים ומה נעבור בדרך. וכך גם קאן, גדולי החופרים של הרוק. בהשראה עמוקה ממיילס דיוויס החשמלי ומפינק פלויד המוקדמת, קאן היטיבו לחפור עוד יותר עמוק, הכי עמוק. וזה מה שעשה אותם ללהקה כל כך טובה שמנגנת יחד בסינרגיה מושלמת. מלקולם גלדוול טבע בספרו Outliers את חוק 10,000 השעות המפורסם, לפיו המתכון להצלחה הוא "פשוט" אימון מצטבר של 10,000 שעות בתחום ההתמחות המבוקש. קאן, ככל הנראה, נגנו ביחד 100,000 שעות- הם פשוט נגנו ונגנו ונגנו והקליטו את זה ועוד פעם נגנו ונגנו- על זה התבססה כל הקומפוזיציה שלהם וכל העבודה המשותפת. והם עשו את זה באופן מעורר השתאות.

The lost tapes נוצר במקרה. קאן תמיד התבססו על ג'אמים מוקלטים שמהם הם חתכו וליטשו את הקטעים הטובים, והם הקליטו, לפי האגדות, כל מה שנגנו יחד (כך למשל הקטע Yoo do right מתוך אלבום הבכורה Monster Movie הוא קטע של 20 דקות שנחתך מהקלטה של שש שעות). בשנות האלפיים, האולפן האגדי של קאן פורק והועבר במלואו על כל הציוד שלו למוזיאון הרוק הגרמני (!), ובמהלך ההובלה התגלו הקלטות זנוחות של ההרכב. ארמין שמידט התגייס לנבור בתוך 30 שעות של הקלטות, שמתפרשות בין השנים 1968 ל-1976,מתוכן נבחרו 3 שעות שהועלו על שלושה אלבומים שבעצם כוללים חומרים מכל שנות ותקופות הלהקה; הדיסק הראשון כולל ברובו חומרים מתקופת מלקולם מוני, השני חומרים עם דאמו סוזוקי והשלישי חומרים ללא סולן מוביל.

אחרי הרבה האזנות (ואולי זו הסיבה שלא כתבתי על האלבום בזמנו- זה לקח זמן לחלחל) הגעתי למסקנה שהאוסף הזה הוא, בשבילי, אלבום קאן האולטימטיבי. כאן נחשפת הלהקה במלוא ה-essence שלה- ניסויים נועזים בסאונד, בקומפוזיציה ספונטנית, באלתור, בפיתוח קטעים, בדינמיקה קבוצתית, בשירה ביזארית ופורצת דרך, בפירוק והרכבה מחדש של נוסחאות רוק, בעבודת אולפן חדשנית לתקופה. כמו באלבום The Faust tapes של פאוסט שכתבתי עליו בעבר, כמו באלבום הלבן של הביטלס, כמו באלבומים מוקדמים של זאפה וה-Mothers of invention, יש פה כמות רעיונות ויצירתיות שמספיקים לז'אנרים שלמים של מוזיקה. כשהאוסף הזה יצא, הועלו טענות שהוא ארוך מדי, שהוא לא ערוך מספיק, שניתן היה לצמצם אותו ולשייף אותו יותר שלא הכל עובד. והטענות האלו נכונות, הוא באמת ארוך מאוד וסובל מחוסר אחידות ברמת הקטעים ולא הכל עובד בו, אבל זה בדיוק לב העניין, היצירתיות שלא תיאמן של להקה אחת והנועזות לתת ליצירתיות הזו כלים, לשחרר את הרסן ולחפור עמוק, עמוק, עמוק. כמו בספרי מסע טובים, אולי לפעמים היעד לא כל כך מוצלח, אבל הדרך לגמרי השתלמה. בדרך חברי קאן למדו משהו על עצמם, ואולי ברוח "סיפור של אהבה וחושך" של עמוס עוז שאני קורא בימים אלו, גם המאזין למד משהו על עצמו. בגלל זה אני חושב שזה אלבום קאן האולטימטיבי, הדפניטיבי, טוב יותר ושווה יותר מהאלבומים הנהדרים אך הערוכים והמפולטרים יותר כמו Monster Movie, Tago Mago, Ege Bamyasi ואחרים.

אני לא אתחיל עכשיו בניתוח מוזיקלי מה קאן מנגנים בדיוק ומה מערך הכוחות בלהקה, ובטח שלא אסקור את שלושים הקטעים שמרכיבים את שלוש השעות האלו; אך בכל זאת סקירה מרפרפת- הדיסק הראשון הוא הפחות טוב מהשלושה, בעיקר משום שמלקולם מוני היה סולן קשה לעיכול בלשון המעטה ופחות כריזמטי מדאמו סוזוקי, וגם בגלל שחלק גדול מהדיסק מוקדש לניסויי האולפן של הלהקה שמהווים לטעמי את הצד החלש שלה (לא בגלל שזה לא שמיע או לא מעניין אלא בגלל שאמנים כמו זאפה או הנרי קאו עשו זאת טוב יותר), ועם זאת הוא כולל כמה מהקטעים החזקים באוסף הזה. הדיסק השני, שמכסה בעיקר את תקופת דאמו סוזוקי הקלאסית ומכיל ייצוג מאוד בולט של האלבום הקלאסי והאהוב עליי של הלהקה, Ege Bamyasi, מציג את הלהקה במיטבה. הדיסק השלישי הוא הכי מפתיע ואולי הכי שווה כי זו בעיקר הלהקה בגרסה נטולת סולן; אני הרבה פחות בקיא בהקלטות של קאן הפוסט-סוזוקית ובשבילי זו הייתה הפתעה נעימה לשמוע את הקטעים הכל כך טובים האלה, שיש בהם הרבה גם מהסאונד המלודי והרך יותר של להקת פופול וו.

ויש ברוך השם הרבה מכל טוב. כמו סלט רחוב אסייאתי מופרע, חריף פוגש מתוק פוגש מלוח פוגש חמוץ, יש פה מיקס מופרע ואנרכיסטי של הכל מהכל: כל מיני קטעי פסקולים לסרטים גרמניים נשכחים, אוונגרד אולפן מופרך, סקיצות פרימיטיביות ו-Work in progress שיהפכו לקטעים ידועים באלבומים המוגמרים, גרסאות לייב מרהיבות, וממש באמצע נמצאת ליבת האוסף כולו- רצף של שלושה קטעים שמתחיל מביצוע מופלא של “Spoon” (שהופך משיר של שלוש דקות בגרסאת האולפן למתיחת זמן חלל של 16 דקות), שלושה קטעים באורך כולל של 40 דקות שהם אולי הזיקוק הכי מוצלח של קאן בכלל. כאן אפשר לשמוע אולי לראשונה את קאן עם החבר בתחילת הדרך דיוויד ג'ונסון על חליל, את מלקולם מוני חוזר כמו שאמאן על השורה “Are you waiting for the streetcar?” במשך עשר דקות או מחרטט ספוקן וורד ממעמקי נפשו ב-“True story”, את השיפט החד בין מוני לדאמו ב-“Bubble Rap”, את הסקיצה הארוכה “Dead pigeon suite” שתהפוך לשיר של קאן שאני אוהב, “Vitamin C”, את הקטעים המאוחרים והנפלאים ללא סולן “Midnight man” ו-“Networks of foam” שמייצגים נאמנה את התקופה המאוחרת יותר, גרסאת הלייב של “Mushroomhead” המיתולוגי מתוך Tago Mago שיצמרר לכם את עמוד השדרה מבפנים, ועד לסיום המופתי עם “One more night”  בלייב. תו הבאס האחרון שמנגן צוקאיי יעשה לכם נעימי גדול גדול בבטן, ותחושה של עוד, אני רוצה עוד מהבמיה הנפלאה הזו.