הופעה חיה בתוך קופסא מלאה לכלוך

תודה, גם אני אוהב את התספורות שלכם.

-ניק קייב, מתוךLive 81-82

אולי בהשראת חגי תשרי, אולי בהשראת יום כיפור וחשבון הנפש שאני אמור לעשות בו, אולי בהשראת הפוסט הקודם על Can, אני ממשיך לסגור חשבונות פתוחים, קרי- פוסטים שהתכוונתי לכתוב לפני שנים ולא הגעתי אליהם. שני הפוסטים הבאים יהיו כאלה, ואני ממשיך את חשבון הנפש עם אלבום לייב, או שמא עליי לומר שזה אולי אלבום הלייב האהוב עליי ביותר בעולם, של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם, להקה ששמה אוזכר יותר מפעם אחת בבלוג אבל עדיין לא נתתי לה את הבמה שהיא ראויה לה. הלהקה היא The Birthday Party המופלאה והאלבום הוא Live 81-82.

מי שאולי לא בקיא בקריירה של ניק קייב או בהיסטוריה של הפאנק והפוסט-פאנק והרוק האלטרנטיבי בכללותו, אולי יתייג ויפטור את הפארטי כ"הלהקה הראשונה של ניק קייב" (שזה גם לא פרט מדויק). זו הנחה שגויה מאוד. קודם כל, זו לא הלהקה של ניק קייב. זו הלהקה של קייב, רולנד ס. האווארד, מיק הארווי, טרייסי פאו ואפילו של המתופף שהועף מהלהקה בבושת פנים, פיל קאלברט. קייב אמנם כתב הרבה חומרים אבל השתוו אליו האווארד (מגדולי גיבורי הגיטרה של כל הזמנים, כפי שכבר כתבתי) בתרומת חומרים שווה והארווי בעיבודים ובחזון המשותף, כשפאו וקאלברט מהווים חטיבת קצב מדהימה ובלתי שפויה שתומכת בהכל מאחור (סוג של). מעבר לכך, זו להקה מאוד חשובה ומאוד ייחודית אפילו בנוף של הפוסט-פאנק, אחד הזרמים המרתקים ביותר של הרוק בכלל; וגם עם קייב היה בטעות עולה לאוברדוז ההרואין הגדול בשמיים (והוא לא היה רחוק מזה) ממש לפני אלבום הסולו המונומנטלי הראשון שלו From her to eternity הוא בוודאות היה כבר ממוקם בפנתיאון המוזיקאים-המיתולוגיים-קצת-פחות-אך-בהחלט-ראויים של מועדון 27. רוצה לומר- שלו נעליכם מעל רגליכם, הקריירה של הפארטי לכשעצמם היא עשירה ומספיקה בהחלט כדי לרשום אותם בספרי ההיסטוריה.

ואחרי האפולוגטיקה הכנראה מיותרת הזו- לייטמוטיב שהופיע בפוסטים האחרונים הוא קונספט הלהקה המאוזנת-מושלמת, משולש או  ריבוע או מחומש או משושה זהב שמתפקד יחד בהרמוניה מושלמת. דוגמאות שהעליתי- קאן, פינק פלויד, קינג קרימזון בהרכביה הטובים, סוואנס. הפארטי גם משתייכת למועדון הזה, אבל אחרת. במכאניקה בסיסית קיים מושג של שיווי משקל יציב לעומת בלתי יציב. דמיינו גולה מאוזנת בתוך שקערורית עגולה, מוצבת ממש במרכז השקערורית. לא משנה לאן תזיזו את הגולה- ימינה או שמאלה- היא תמיד תחזור למרכז. זהו שיווי משקל יציב. עכשיו קחו את הגולה הזו והציבו על גבי גבעה עגולה. לא משנה לאן תזיזו את הגולה, היא תמיד תיפול הצידה- היא לעולם  לא תמצא את מקומה חזרה למרכז. על שיווי משקל בלתי יציב כזה הייתה בנויה הפארטי; על הסך הכולל של העצבים, הזעם, העוני, הרעב, ההתמכרויות לכימיקלים והסכסוכים הפנימיים של חברי הלהקה- כל אחד בתוך עצמו וגם זה עם זה. זו להקה שבנויה על מתח, על קרקע עשויה מלאבה בוצית של הר געש שעשויה להתפרץ בכל רגע. הפארטי תמיד מנגנים כל שיר כאילו זה השיר האחרון שהם הולכים לנגן, תמיד על פני תהום, או שהם יצליחו לסיים את השיר או שהם הולכים לפוצץ אחד את השני במכות. הגדולה שלהם הייתה, בעיניי, היכולת לשמר את המתח הזה בלי שיתפוצץ (פיצוץ אכן היה, אבל רק אחרי משהו כמו ארבע שנים); כמו הקויוטי בסרטי הלוני טונס, הם תמיד הצליחו ללכת כמה וכמה צעדים על קרקע דמיונית מעל לתהום, מבלי להביט למטה ואז ליפול. זה הסאונד של הפארטי, זו דרך החיים של הפארטי- להישמע תמיד שניה אחת לפני ההתמוטטות הגדולה. וזה עבד.

מערך הכוחות בלהקה היה כזה- חטיבת הקצב של טרייסי פאו ופיל קאלברט היא זו שסיפקה את קרקע הלאבה הבוצית עליה עמדה כל הלהקה. הם הצליחו לנגן מקצבים ממש מורכבים ברפטיטיביות מעוררת הערכה, כשפאו מוסיף תיאטרליות רבה בתנועות דמויות משגל, כאילו הוא מזיין את הבאס תוך כדי נגינה בה. קאלברט מעולם לא הסתדר עם שאר חברי הלהקה ולבסוף הודח על סעיף חוסר יכולת; אני לא שומע את זה, לא בהקלטות האולפן ולא בהקלטות הלייב. הוא היה מתופף מצוין שקיבל על עצמו משימה ממש לא פשוטה. על הבוץ המבעבע הזה, מדיף צחנת ביצות דוחה וירקרקה, עומדות שתי גיטרות- האחת של מיק הארווי, איש מאוד חשוב בסיפור של ניק קייב, והשנייה של רולנד ס. האווארד. במשפט אחד- הווארד המציא סגנון נגינה חדש וגישה ייחודית לסאונד. בדומה לגיטריסטים כמו לו ריד בוולווט אנדרגראונד ודילן קארלסון איש Earth (ספוילר לשני הפוסטים הבאים שאני מתכנן לכתוב), האווארד מעולם לא ניגן סולואים וירטואוזיים ולא הפציץ ב-Shredding מעורר תדהמה, לא עשה פרצופים משונים, לא ניגן על פני צוקים וגם לא יצא מכנסיה עם גיטרה חשמלית בלי מגבר. כמו ריד וקארלסון, האווארד היה למעשה צייר גיטרה- הגיטרה שלו הייתה ציור סוריאליסטי מעוקם מימדים וזמן-חלל, משהו בין התפוחים של מאגריט לשעונים הנוזליים של דאלי. הפנדר ג'אגואר שלו שהשפיעה על דורות של גיטריסטים ואומצה אפילו ע"י אייקון רוק כמו קורט קוביין, פשוט ריחפה לה בחלל החדר כמו פיל ענק בחנות חרסינה. הארווי, מצידו, תמך בגאונות של האווארד בתפקידי גיטרה משניים, והיה לו תפקיד משמעותי בעיבודים ובסאונד (זה נכון גם לגבי ה-Bad Seeds של קייב), ואחרי שקאלברט הועף הוא תפס את מקומו על התופים (צעד שגוי לדעתי משתי בחינות- הארווי לא ניגן טוב יותר מקאלברט, ובנוסף הלהקה אבדה גיטריסט). ועל משענת הקנה הרצוץ הזו, על הכלונסאות הרופפות של שתי הגיטרות האלה, ניצב לו הסולן קייב. אנשים צרחו ברוק לפני קייב ואחרי קייב, אבל אף אחד, גם לא איגי פופ וגם לא ג'ים מוריסון וגם לא ג'וני רוטן וגם לא בואי, לא עשו מה שהוא עשה בפארטי- הוא ערבב יחד זעם, ייאוש, עצבנות, ובעיקר- עייפות ומותשות, ופשוט הקיא אותם החוצה עם כל הקישקעס והדם והזיעה. רוצה לומר- קייב לא היה הראשון שצרח, אבל הוא היה הראשון שהקיא.

והקיא הזה הוא בסיסי בהבנה של מה הפארטי ניסו לשדר ולעשות. המילה הנכונה והמתאימה ביותר לתאר אותם והמוזיקה שלהם היא- רעל. זו מוזיקה רעילה שעושים אנשים רעילים שמנגנים בצורה רעילה וחיים בצורה רעילה ונראים רעילים. המשגל הבלתי-קדוש של פאו עם הגיטרה, הסיגריה התמידית בפרצוף הבובה החולני של האווארד, הלוק הפרנקנשטייני-ביטלג'וסי של קייב, הסמים, האלימות, הצרחות, הזעם, הזוהמה. הם נגנו ככה כי הם רצו לנגן ככה; והם נגנו ככה כי הם לא יכלו אחרת. וזה מוביל אותנו ל-Live 81-82 שהוא בעיניי התיעוד הכי טוב והכי נאמן לרעל ולקיא של הבירת'דיי פארטי. הפצצה המתקתקת הזו התפוצצה, או כמעט התפוצצה, הכי טוב והכי יפה בלייב; אלבומי האולפן טובים מאוד בלכידת הרוח החיה של הלהקה אבל זו עדיין גרסה קצת מבויתת של חיית הפרא הזו שרק רוצה לשחרר את הרסן ולנשוך חזק חזק.

This is the only band approved birthday party live album

-מתוך הליינר נוטס ל-Live 81-82

17 קטעים יש ב-Live 81-82. עשרה מתוך הופעה ב-1981 בלונדון, שישה מתוך הופעה בגרמניה ב-1982, ועוד קטע (שאני מתייחס אליו כאל בונוס בלתי רצוי, כפי שאסביר בהמשך) מיוון 1982. תשעה שירים, יותר מחצי, הם מתוך אלבום האולפן הטוב ביותר שלהם בעיניי, Junkyard (אם כי רבים מחשיבים דווקא את צמד האי.פי Mutiny/The Bad Seed, ההקלטות האחרונות של הלהקה, כשיא שלהם; אישית אני מוצא שההקלטות האלו מצוינות אך קצת מזכירות יותר את הסאונד העתידי של הבאד סידס ועל כן אני דווקא אוהב אותם פחות), ארבעה שירים הם מהאלבום המצוין Prayers on fire, עוד שלושה באים מהתקופה המוקדמת יותר של הלהקה, והקטע האחרון מיוון הוא קאבר ל-Funhouse המפורסם של הסטוג'ס (או כמו שקייב מציג אותו- "זה שיר שעשו הלהקה הזו, סטוג'ס"). הקטעים מלונדון הם כנראה הדבר הכי טוב שהלהקה אי פעם הקליטה מהבחינה המוזיקלית גרידא- קודם כל האיכות מצוינת שזה כבר חשוב באלבומי לייב, אבל יותר חשוב, הם מנגנים כאן מדויק, כואב, והכי חשוב- Tight. פאו וקלברט צולחים קטעים מורכבים כמו A dead song בדיוק של שעון שוויצרי קצת ישן אבל בהחלט מתקתק, האווארד את הארווי מספקים סאונד גיטרות יוצא דופן ברשעותו ובעקמומיותו, ועל כולם מנצח קייב בפרפורמנס פשוט מושלם- הוא נשמע כמו איזה שד שתוי שהגיע דרך שער ממימד מקביל ותפס מיקרופון. לקייב הייתה יכולת מדהימה לצרוח את החיים ואז לקפוץ לשירה מיואשת ומיוסרת יותר בשבריר של שנייה; כשקייב נובח “My life is a box full of dirt” בשיר הקדמוני-פרימיטיבי “Zoo music girl” (שבו הוא גם יורד לקהל עם המיקרופון ומכריח אנשים לשיר איתו את הפזמון) אתה יודע שהוא צודק. השיא מבחינתי הוא בשיר “King Ink” שאותו הוא פותח בנהמה הכי חייתית ובהמית שניתן בכלל לדמיין, ובשלב מסוים הצרחות שלו כל כך חזקות במיקס עד שהן בולעות את כל הלהקה ואת כל הסאונד בחדר; כשבסיום השיר הוא מחרחר “Oh yeah, what a wonderful life” המאזין פשוט לא יודע אם לצחוק או לבכות.

חולפת שנה; שבעת השירים האחרונים באלבום לקוחים מ-1982. פה הלהקה נשמעת אחרת- הרבה פחות Tight והרבה יותר כואבת, מדממת, נואשת ו-מילת המפתח- עייפה. הם פשוט נשמעים מותשים, רצוצים, גמורים. אלו בדרך כלל לא דברים שאנחנו שומעים, או רוצים לשמוע, בלהקת רוק. אנחנו רוצים את הרוק שלנו צעיר, בועט, מלא חיים. אבל הפארטי נשמעים כאן כאילו הם מגרדים את עצמם מהמיטה. וזה נפלא בעיניי. למעטים מאוד היה את האומץ לחקור את הפן הזה של הרוק, הפאן העייף והכואב של הבוקר שאחרי שרק רוצה לחזור למיטה ושיקפצו כולם (את אותה עייפות הווארד המשיך לחקור גם בלהקה שלו, These immortal souls שכתבתי עליה כאן). השיר “Dead Joe” בוער מרוב שנאה עצמית- קייב ושות' מנגנים כאילו זה הדבר האחרון שהם רוצים לעשות; ב-“Hamlet”, השיר האהוב עליי של הפארטי בכלל (שייקספיר בחיים לא היה מדמיין שהגיבור הדני המיוסר שלו היה גומר בשיר של הפארטי), קייב מוציא קולות של אסיר שמתחנן על חייו לפני כיתת יורים; ו-“She’s hit” מקבל ביצוע איטי כמו תהלוכת הלוויה או כמו המוות עצמו. איכות ההקלטה פחות טובה ופייר- הם גם מנגנים פחות טוב; לפי הליינר נוטס הארווי מחליף את קאלברט על התופים בשני הקטעים האחרונים אבל לדעתי זו טעות ואני חושב שהוא מנגן תופים בכל ההופעה, וזה פחות טוב בעיניי. אבל המיץ התוסס והחמצמץ, המיץ של הזבל, שיוצא מההופעה הזו....

קטע לא מההופעה, אבל ודיאו מאוד מייצג, אחד מקטעי היוטיוב האהובים עליי בכל הזמנים:

נקודה שחורה אחת יש באוסף החי הזה, שחורה משחור ומצערת, וזה הביצוע ל-“Funhouse” בסוף האלבום. קודם כל, האיכות של הקטע איומה. כשאני אומר איומה אני מתכוון שזה נשמע שמישהו הקליט את ההופעה במיקרופון צעצוע ב-20 שקל בתוך ארוך מלא בגדים נעול, מצופה בשעווה, עטוף בצלופן ומישהו גם טרח להוסיף כמה קרטוני ביצים מסביב. איך לעזאזל קטע באיכות כל כך ירודה מוצא עצמו יחד עם ההקלטות הבהירות של שאר האלבום אני לא יודע. אבל יותר גרוע מהאיכות, זה הביצוע. אלו הפארטי במירעם (כמו שאמא שלי אומרת), ולא במיטבם. שום דבר מהרמוניה התוססת והשיתופית של הפארטי לא נמצא פה. קייב ושות' פשוט רוצחים את השיר ואז מתעללים בגופה שוב ושוב עד שלא נשאר ממנה כלום. הדבר היחיד שמעניין בביצוע הוא הסקסופון שמנגן ג'ים ת'ירוול, או בשמו המוכר יותר Foetus שתורם סקסופון פרי ג'אז מוטרף בהתאם לסקסופון שמופיע בשיר המקורי. אני יכול להעיד שאת Live 81-82 שמעתי עשרות פעמים אבל אני מוצא את הקאבר ל-“Funhouse” כל כך דוחה ו-offensive שאני מסוגל לשמוע יותר מכמה שניות ממנו. ואולי גם זה תיעוד נאמן של הלהקה; הם יכלו להיות, אני מניח, גם ממש ממש גרועים.

מילה לסיום שממש לא קשורה לפארטי אבל קשורה לחיים האישיים של קייב. לפני כמה שבועות קיבל קייב בשורת איוב מוחצת; בנו בן ה-15 נפל מצוק בברייטון, עיר מגוריהם, אל מותו. כאב צעיר אני לא יכול לבטא במילים כמה מזעזע זה נשמע. ב-1982 אולי קייב לא דמיין שהוא יאריך ימים עד 2015, שיהיו לו בנים ושהקריירה שלו תהיה כל כך משמעותית ונוגעת בכל כך הרבה אנשים. ברוח החגים והשנה החדשה אני רוצה לאחל לו כל טוב (אין לי מושג מה אפשר להגיד אחרי ארוע כל כך נוראי) ואני יכול רק לקוות שהוא יאסוף את עצמו וימשיך ליצור.