יום שני, 19 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ג': הגמל לבש פיג'מה



בפוסט הבא עסקנו בליבה העיקרית בגוף היצירה של קפטן ביפהארט, במה שבדרך כלל נחשב לפסגת היצירה שלו, צמד האלבומים Trout Mask Replica ו-Lick My Decals Off Baby. עכשיו נעבור ארבע שנים קדימה, ונגיע למה שנחשב לאלבומו הגרוע ביותר, Bluejeans and Moonbeams. ביפהארט עצמו התכחש לאלבום הזה מהר מאוד אחרי צאתו, וביקש ממעריציו- המעטים שנותרו באותה תקופה- להחזיר אותו לחנויות ולבקש פיצוי כספי. אם תשאלו את המבקרים ומכתיבי הדיעה המסורתיים, מדובר בפיסת ג'אנק חסרת השראה- וזה גם הנראטיב שעליו התחנכו מעריצי ביפהארט במהלך השנים. אפילו אני בעצמי כתבתי עליו, בפוסט מלפני חמש שנים, שהוא " בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר, אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים". כתבתי את זה אחרי אולי ארבע שמיעות של האלבום.

 אולם, בשנים האחרונות נראה שהאלבום הזה פתאום מקבל הערכה מחדש, ויש לא מעט מעריצי ביפהארט שמוכנים "לצאת מהארון" ולהודות שלא רק שהוא לא כזה גרוע, הוא למעשה אחד הטובים שלו. אישית לא הייתי מגזים כל כך, אבל הוא בהחלט אלבום טוב בהרבה ממה שעשו ממנו, ומצדיק חקירה והכרה מצד כל מי שמתעניין בביפהארט (כלומר- אתם). כך שבפוסט הזה, גם אני מכה על חטא.


כשאנשים שומעים את השם "ביפהארט", לרוב הדבר האוטומטי שעולה הוא מוזיקה משונה ודיסוננטית כמו זו שעסקנו בה בפוסט הקודם. אבל האמת היא שהקפטן הוא הרבה יותר מכך. באופן מאוד מוזר, הקריירה שלו זיגזגה בין מוזיקה שבהחלט יש לה פוטנציאל רדיו, לבין המוזרה והמשונה שהקנתה למותג "ביפהארט" את המוניטין שלו. אחרי שהרחיב והמציא מחדש בצורה מבריקה את הגבולות למה שיכול להיחשב שיר רוק, ביפהארט החליט שמיצה את "טריק" המוזרות והחליט להפוך את המוזיקה ליותר נגישה, מסורתית, ובהחלט גם מסחרית.

כתבתי בעבר על שלושת האלבומים שהוציא בין Decals ל-Moonbeams, תהליך שהסתיים עם האלבום שאני מחשיב לאלבום הבאמת גרוע של ביף, Unconditionally guaranteed. החוויה של האלבום ההוא הייתה כל כך גרועה, עד שכל חברי המאג'יק באנד כאיש אחד פשוט קמו ועזבו. בהתחלה ביפהארט אמר "ברוך שפטרנו", אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא אבוד. מדובר בבנאדם שלא ידע לנגן בשום כלי חוץ ממפוחית, ושתמיד היה צריך מישהו מהלהקה שיתרגם את הדרישות המוזיקליות שלו לשפת בני האדם, כפי שראינו בפוסטים הקודמים. לראשונה מצא את עצמו קפטן ביפהארט בלי להקה. זה היה מצב חדש ומלחיץ מאוד, משום שהוא היה מחויב חוזית להמשיך להקליט ולהופיע.

מי שלקח על עצמו את המשימה להרכיב את האלבום הבא של קפטן ביפהארט היה הסוכן והמפיק שלו, אנדי דימרטינו. דימרטינו הרכיב להקה חדשה שגם היא קיבלה את השם מג'יק באנד, אבל זו הייתה להקה של נגנים שכירים, שהיו בורים גמורים למוזיקה של הקפטן. הם היו ביצועיסטים משובחים, אבל לא היה קשר בין האופן שבו ניגנו לצליל של המג'יק בנד לדורותיה. האלבום שנוצר הוא האלבום שביפהארט הכי פחות מעורב בו, והאלבום הכי פחות מייצג מבחינת הסאונד והגישה- משום שבניגוד לכל האלבומים האחרים של ביפהארט, הוא לא עבד עם דמות מרכזית מהלהקה, אלא הוא מראש סוג של ויתר על מעורבות בפרויקט.

כאן אפשר לראות את המג'יק בנד השכירים בפעולה, בשיר מתוך האלבום שקדם ל-Moonbeams, Unconditionally guaranteed. הופעה טובה של ביף, אבל ניכר שחברי הלהקה מאוד משועממים ולא into it. בדרך כלל, נגני המג'יק בנד מנגנים בהופעות כמו אחוזי תזזית, או מהופנטים- הם תמיד מאוד משולהבים במוזיקה של ביף, ובהוויה שלו, פה פשוט אין את זה.


זו הסיבה העיקרית שהאלבום הזה נחות ביחס לאלבומים אחרים של ביפהארט, לטעמי- לא בגלל איכות השירים, שרובם בעיניי טובים מאוד, אלא בגלל שהסגנון של האלבום מאוד לא אישי, אותנטי, ומאוד לא ביפהארטי, בעיקר לא בסאונד ובעיבודים. מקובל להקטין את תפקידו של ביפהארט במג'יק בנד, לציין איך הוא לא באמת ידע לנגן או להלחין ושהשאיר לחברי הלהקה לעשות את העבודה השחורה. אבל אם מקשיבים לכלל העבודה של ביפהארט שמים לב, למשל, לעבודה שלמרות שהקפטן השתמש בהרבה נגני גיטרה שונים בהרכבים השונים שלו, הסאונד והגישה של כל הגיטריסטים האלו בסופו של דבר מאוד מאוד דומים, בין אם אלו היו זוט הורן רולו ב-1969 או גארי לוקאס, אחד מאחרוני הגיטריסטים של הקפטן, ב-1982. זה משום שלקפטן כן היה חזון מוזיקלי- לא תמיד ברור ומגובש, אבל בהחלט עקבי. באלבום הספציפי הזה, החזון הזה לא קיים- ומכאן, סאונד הגיטרות כאן שונה לחלוטין משאר אלבומיו של הקפטן, וזו רק דוגמא מסוימת אחת לזרות שלו בקטלוג של הקפטן.

אבל, מי שבכל זאת ייגש לאלבום, ואני ממליץ לעשות זאת בצורה הכי לא משוחדת שאפשר, יופתע מאוד לטובה. למעשה, אם האלבום הזה היה אלבום הבכורה של הקפטן, אני בטוח שהוא היה מקבל מעמד היסטורי טוב בהרבה. ההפקה, העיבודים והנגינה של הנגנים השכירים הם ברמה גבוהה ביותר, האלבום נשמע מצוין, ורוב השירים כאמור ממש טובים. זה פשוט נשמע, כאמור , לא ביפהראטי- יש כאן סינטיזייסרים, גיטרות סלייד בגוון מאוד שונה מגיטרות הסלייד הרגילות של ביפהארט, סולואי גיטרה ארוכים בסגנון "סולו צוקים" הידוע לשימצה, ועוד מאפיינים שונים ומשונים.

הפתיחה של האלבום חזקה מאוד עם "Party of special things to do" שמתחיל בשורה הביפהארטיסטית כל כך "The Camel wore a nightie!" וממשיך במין Fאנק בלוז רוקע, משם לקאבר המופלא בעיניי ל-"Same Old Blues" של ג'יי ג'יי קייל, שבו ביפהארט נשמע שבור ורמוס במיוחד אבל זה ממש עובד, ומשם לבלאדה "Observatory Crest" שגם השונאים הכי גדולים של האלבום הזה יודו בפה מלא שהיא מקסימה במיוחד.



משם יש בהחלט ירידה מסוימת ברמה, כששיא הביזיון ואולי השיר הכי פגום וגרוע באלבום הוא "Captain's Holiday", שהוא סוג של בדיחה אבסורדית משום שביפהארט לא משתתף בו כלל, ואפילו המפוחית שנמצאת שם היא לא שלו, וזה שיא הניצול הציני של המותג "ביפהארט" ע"ע הסוכנים שלו. ויש עוד כמה שירים לא אפויים ולא סוחפים. אבל יש כאן עוד שתי בלאדות חזקות ממש- "Further then we've gone שאפשר למצוא שם אפילו קמצוץ של סול בסגנון מארווין גיי או אייזק הייז, והסיום עם שיר הנושא שהוא פשוט נפלא. באמת. לא הכל טוב באלבום הזה, אבל יש רגעים ממש נפלאים!


וכאן אנחנו מגיעים ללב האבסורד בכל הקונספט שקרוי "קפטן ביפהארט". האלבום הזה נקטל ונשחט והפך לשנוא בגלל שהוא היה קליט מדי, בזמן שאלבומיו הקודמים הוללו בגלל שהיו בלתי קליטים. ככל שהקפטן ניגן מוזיקה קשה ומסובכת יותר הוא זכה להערכה  רבה יותר על האותנטיות והמקוריות שלו, וככל שהוא ניגן מוזיקה בגוון מסחרי יותר הוא זכה לבוז ולעג. במילים אחרות- Moonbeams פשוט היה אלבום סאחי מדי. עד כמה שאני שותף להערכה ליצירות האוונגרדיות שלו, אני חושב שהבוז לעבודות המסחריות ממש לא מוצדק.

העניין הוא, שזה לא באמת היה צריך להפתיע אף אחד. מי שמופתע מהצליל המסחרי של שירים כמו "Further then we've gone" או שיר הנושא של האלבום, היה צריך לחזור לאלבום הבכורה של ביפהארט, ושם היה מגלה שירים דומים בטעמם כמו "Call on Me" ו-"I'm glad". וגם באלבומים של הקפטן שקדמו לאלבום זה היו שירים דומים- זה פשוט היה שכלול של הכיוון החדש הזה. בעצם, לביפהארט היה את הפוטנציאל לכתיבת שירים כאלה כל הזמן.

בלי קשר לאם אתם אוהבים את המוזיקה של Moonbeams  או לא, יש כאן נקודה שהיא לא פחות ממדהימה- אותו אדם שחיבר את מה שנחשב למוזיקה הכי קשה להאזנה בתולדות הרוק, היה מסוגל גם לכתוב אשכרה שירים עם פוטנציאל מסחרי, ועם שיווק טוב יותר בהחלט יכול היה להיות כוכב. יש מעט מאוד אמנים עם טווח מרשים כזה של יצירה, וזו הסיבה העיקרית בעיניי שכל מעריץ ביפהארט חייב להכיר את האלבום הזה- כל מה שהקפטן עשה הוא טוב.

בכל מקרה, האלבום הזה קיבל ביקורות איומות, ובאופן די מרשים מכר עוד פחות מהאלבומים המוזרים של הקפטן. הוא הצליח לאבד את מעריציו הישנים ולא הרוויח כמעט שום מעריצים חדשים. בסופו של דבר הוא שוב מצא את עצמו בלי להקה. אין ספק שלקפטן לא היה שום חוש עסקי. מי שזרק לו עצם היה החבר\מתחרה הוותיק, זאפה, שלקח אותו בתור סולן בסיבוב ההופעות שלו ב-1975. משם הצליח הקפטן, כמו עוף החול, להקים את המג'יק בנד מחדש, ויצא לפאזה האחרונה בקריירה שלו. ועל כך- בפוסט הבא, האחרון לחודש זה.



בונוס לסיום- הגרסה המצוינת של הוויט סטרייפס ל-Party of special things to do, מתעלה בהרבה על המקור עם כל הכבוד לקפטן:


בונוס: סיפרתי שחברי המג'יק בנד הישנה עזבו את ביפהארט בגועל. אבל הם הקימו להקה חדשה, עם חומרים מקוריים שלהם וזמר שלא במקרה די מזכיר את ביפהארט, בשם Mallard. זה בהחלט שווה שמיעה:



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה