יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

הפרצוף שלי גמור, הגוף שלי הלך




מה עוד אפשר לומר, לכתוב, לדבר על ניק קייב? מה עוד אפשר להוסיף על ערימות המילים שנשפכו אחרי שתי ההופעות בהיכל, שהיה לי את הכבוד והעונג להיות נוכח בראשונה מהשתיים? אולי רק זה, המובן מאליו: מדובר באחד האמנים הגדולים ביותר בארבעים השנים האחרונות ובכלל. אשף בכל תחום- כתיבה, הלחנה, ניהול להקה, ביצוע. פנומן. והכי אני אוהב אצלו את הבשלות ואת ההתמדה. פאק, הבנאדם בן שישים, נראה כמו בן ארבעים, נשמע כמו בן עשרים ויש לו פאשן ואנרגיות של ילד בן עשר. ועושה את זה כבר ארבעים שנה.

אני לא הולך לכתוב על ההופעה הזו- רבים וטובים כבר עשו זאת ומה כבר אני הקטן יכול לחדש. אבל אני כן אדבר על אחת הפאזות הכי מעניינות בקריירה הסופר מגוונת ועשירה של קייב, פאזה שמשום מה לא כל כך זוכרים. כי אחד הדברים שאני הכי אוהב שאמנים עושים הוא כשהם מנתקים את החוטים, עושים קצר ומניעים מחדש את המנוע של הקריירה שלהם בצורה הכי לא צפויה שיש, ואת זה קייב עשה בצורה הכי טובה שאפשר עם הרכב הבת של הבאד סידס, Grinderman.


את הקריירה המרהיבה של קייב אפשר לחלק לכמה שלבים ברורים. מתחילים עם The Boys Next Door  הפרהיסטורית וה-Birthday Party, בעצמה אחת הלהקות הכי טובות בהיסטוריה. ממשיכים באמצע האייטיז עד סופם, עם סדרה של אלבומים סולו מעולים, עוצמתיים, מקוריים, גולמיים ומלאי זעם ותשוקה. משם מתחילת עד אמצע הניינטיז עם אלבומים יותר עגולים ומופקים עם סאונד הרבה יותר מסחרי, שנחשבים קלאסיקות אבל קצת פחות טובים לטעמי באופן כללי מהאייטיז; משם מגיע שלב שאני, במה שהולך לעצבן המון אנשים, קורא לו "שלב הדשדוש"- אלבומי בלאדות שאותי בעיקר משעממים, עד אמצע הנוטיז פחות או יותר  (יש המון המון אנשים שמתים על האלבומים האלה. לא אני); ואז, התעוררות מחדש עם אלבום כפול מעולה, מה שמוביל אותנו עד היום- עם אלבומי מופת של הבאד סידס, עם פסקולים מצוינים ביחד עם יד ימינו של קייב, וורן אליס, ועם פרויקט הצד המופרע והבלתי צפוי והנפלא כל כך- הלוא הוא Grinderman.

Grinderman זו להקה שהיא קונספט גאוני, משום שזו לא באמת להקת בת ולא באמת הרכב צדדי. לכאורה היא נגזרת כמעט זהה של הבאד סידס- הלהקה מורכבת מקייב, וורן אליס כמובן שקייב לא עושה צעד אחד בלעדיו כבר עשור פלוס, באסיסט הבאד סידס מארטין פ. קייסי והפרקשניסט\מתופף שני של הבאד סידס, ג'ים סקלוונוס. אם תוסיפו להרכב הזה את המתופף תומאס ווילדר ואת הקלידן קונווי סאוואג' תקבלו בדיוק את הבאד סידס- מבחינת הפרסונאל.


אז מה בעצם ההבדל? שמיים וארץ. כי Grinderman היא למעשה להקה שהיא אלטר אגו של להקה אחרת. היא מה שהבאד סידס היו יכולים להיות ביקום מקביל. היא המיסטר הייד עבור הדוקטור ג'קיל של הבאד סידס. הם דארת' ויידר, הבאד סידס הם אובי ואן קנובי, וכן הלאה והלאה- הכניסו כאן כל מטאפורה אפשרית שנראית לכם. וכל זה בגלל  שקייב הרגיש שהוא חייב לעשות דבר כמו Grinderman כדי להיטען מחדש, להתנסות שוב, להתחדש. יותר מהכל, Grinderman היא מעיין הנעורים של הבאד סידס.

מעבר לזה, הבאד סידס הם הלהקה של קייב, אבל Grinderman זו כבר להקה אמיתית שלא "שייכת" בהגדרה לאף אחד. מה שאומר שלקייב יש פחות אחראיות והוא יכול להרשות לעצמו להתנסות בדברים שהמסגרת היותר מהודקת ומאופקת (יחסית) של הבאד סידס לא מאפשרות לו- למשל, לנגן גיטרה, אפילו שהוא גרוע בזה. או לנגן אורגן מחובר לדיסטורשן. ואולי הכי חשוב- לקחת את עצמו קצת פחות פאקינג ברצינות. השימוש בהרכב יותר מצומצם הוא בו זמנית יותר מינימליסטי אבל יותר פרוע ומשוחרר.


אבל אולי הדבר הכי בולט ב-Grinderman  הוא, שזו להקה סקסית להחריד. אם הבאד סידס היא להקה שקודם כל משפריצה דם- בין אם זה דם מטאפורי, מדם ליבו של קייב, או הדם של גיבורי השירים שהורגים ונהרגים בערימות כאילו זו מינימום עונה של "נארקוס"- Grinderman משפריצה זרע ויזע בכל מקום. לא רק השירים עוסקים בסקס, זו המוזיקה עצמה שסקסית בטירוף, והמוג'ו האדיר של קייב, שלפעמים נראה בלהקה הזו כמו פאלוס אנושי ענקי, בהחלט מוסיף לכל העניין. קייב הוא למעשה אמן בלוז בתחפושת, כל דבר שהוא עושה בעצם מבוסס על בלוז. אם בשנות השמונים הוא לקח את אלמנט המוות בבלוז ופחות או יותר בנה עליו את הקריירה שלו, כאן הוא לוקח את אלמנט הסקס של הבלוז ולוקח אותו לקיצון. במילים אחרות- אם אתם מתכננים איזה פולחן אורגיות על מנת לזבוח לבכחוס, זו הלהקה שאתם צריכים ברקע. זו להקה יותר שעירה, יותר מיוזעת, יותר מחורעת, יותר מכוערת, יותר מסריחה, יותר סליזית ויותר חרמנית מלהקת האם. זה קייב ושות' בגרסאת הdirty old man, אשמאים זקנים וחולי מין שכמותם. וזה פשוט פאן!

מוזיקלית, לפחות חמישים אחוז מהסאונד של הלהקה מושתת על וורן אליס, שמנגן כל מה שנשמע כמו גיטרה אבל איננו גיטרה- בוזוקי חשמלי, מנדולינה חשמלית, כינור מחושמל, לופים, אפקטים ומיליון ואחת שמונצים אחרים. עליו מוסיף קייב את הגיטרה המאוד לא מקצועית שלו ואת האורגן המחושמל, כשקייסי וסקלוונוס ממצקים את הכל בחטיבת קצב רוקנרולית בסיסית. אני מאוד מאוד אוהב את השימוש של אליס וקייב ברישול: הם לא מקפידים על הכיוון של הכלים ואליס עושה שימוש נרחב בלופים שאינם מסונכרנים עם הטמפו של השיר. זה יפהפה ומאוד מפתיע כל פעם מחדש, והם עושים את זה המון גם באלבומים של הבאס סידס (ב-Skeleton Tree המופתי, אחד האלבומים הכי גדולים בקריירה של קייב, הוא גם עושה שימוש בשירה שלא יושבת על הביט אלא מסביבו, לפעמים מקדימה אותו ולפעמים מאחרת, וזה ממש מדהים).


ב-2007 הפתיע קייב את העולם בהשקה של הלהקה ושל אלבום חדש שנשא את שמה. ראינו את קייב בכל מיני וריאציות ופוזיציות- אבל אף פעם לא עם גיטרה חשמלית (ועם שפם חדש ומכוער במיוחד). בניגוד להפקות המושקעות של הבאד סידס- שרק כמה שנים קודם לכן הוציאו אלבום כפול- אלבום הבכורה של Grinderman נשמע כאילו נכתב, עובד, הוקלט ומוקסס בתוך יומיים. קייב לא התנסה בסאונד גולמי כזה מאז ימי ה-Birthday Party. וזה נשמע אדיר- שומעים שארבעת המזדקנים האלה, כמו חבורת מילואימניקים ששכחו אותם באיזה טנק בנגב, פשוט מתפרעים בלי חשבון. אני מצרף גם קטעים בהופעות מתוכניות טלוויזיה- שימו לב לקייב ב-No Pussy Blues, אולי השיר הכי בולט של Grinderman בכלל, אולי השיר הכי גאוני שנכתב על תסכול מיני, תראו איך הוא ממש רוטט שם מרוב תשוקה:








ב-2010 הלהקה התכנסה להקלטת אלבום שני, שנקרא פשוט Grinderman 2. כאן, כמו שקייב אמר בעצמו, הלהקה כבר לקחה את עצמה יותר ברצינות. זה אלבום יותר מושקע מבחינת כתיבה עיבוד והפקה, ושומעים את זה- מדובר באחד האלבומים הכי טובים של קייב אי פעם. יש בו אלמנטים דומים של הסאונד המופרע של אלבום הבכורה, אבל הוא הרבה יותר מפותח והשירים הרבה יותר מתקדמים ופחות גולמיים, והרבה יותר פסיכדליה היישר מתוך הזקן הלא רחוץ של וורן אליס. רק החרמנות זהה פחות או יותר לאלבום הקודם. שימו לב לקליפ האולטרה-ביזארי ל-Heathen Child:







ב-2011, באמצע הופעה, קייב הודיע לקהל שהלהקה גמרה. "אולי נתראה בעוד עשר שנים, כשנהיה זקנים ומכוערים אפילו יותר". הוא טען שהלהקה השיגה את מה שנועדה עבורו. אבל אני חושב, שהוא השתיק את הלהקה מסיבה אחרת- היא נהייתה טובה מדי, יותר טובה אפילו מהבאד סידס. Dig Lazarus Dig, האלבום של הסידס שיצא בין שני האלבומים של Grinderman, הוא אלבום לא רע אבל הרבה פחות בולט ומרשים משני הגריינדרמנים האחרים. הגולם התחיל לקום על יוצרו ומיסטר הייד התחיל להשתלט על דוקטור ג'קיל, והדרך היחידה לסיים את הסכיזופרניה הזו הייתה לשים את Grinderman בצד.

אז יאללה, רק עוד שלוש שנים וקצת עד 2021, נחכה. לצערי נראה שקייב לא מתקדם בתחום הכיעור....